היא הוזה את זה.
כן, זהו.
זאת חייבת להיות הזייה... כי אם זאת לא הזיה. לעזאזל, אם זאת
לא הזיה אז היא הולכת למות ברגע שהבן-זונה יחליט שבא לו ללחוץ
על ההדק.
הוא עומד ממולה, מכוון את האקדח לפרצוף שלה וצוחק. היא, לעומת
זאת, חווה את אחד מכאבי הראש הכי גדולים שהיא חוותה בחיים.
הוא מסתכל עליה, בעיניים. ממלמל לעצמו שעכשיו היא תראה מה זה,
ככה לדחות אותו. והיא לא מאמינה. היא קוראת על מקרים כאלה
בעיתונים כמעט כל בוקר, גל זה שבעל רוצח את אישתו בגלל שהיא לא
נותנת לו, או על שמחזר רוצח מחוזרת בגלל סירוב. אבל היא לא
תיארה שאלברט, השליח של הסופר, יחליט ככה לרצוח אותה.
רגע, רגע, על מה היא מדברת בכלל. היא הוזה את הכל. היא לבד
בחדר. אין שום אלברט ושום אקדח ממולה. יש כולה אותה, יושבת על
הכורסא בסלון. בחורה בת עשרים שאף אוניברסיטה לא הסכימה לקבל,
חולה בשפעת וסובלת מהזיות.
ואולי היא בכלל לא בסלון. אולי היא במיטה שלה, חולמת את כל
הסיטואציה הזאת. הכל רק חלום, סיוט. בכל מקרה, זה לא יכול
להיות אמיתי. פשוט לא יכול.
ואלברט עומד ממולה, ממלמל לעצמו את המילמולים שלו. היא יכולה
לראות אותו רועד, ומזיע במצח. הוא מתרגש? היא שומעת את האקדח
נטען, את הקליק הנוראי הזה. הכאב ראש רק גובר. השפעת הזאת תשגע
אותה.
הדבר שהיא מתה לעשות זה לנער מהראש שלה את ההזיה הזאת, ללכת
למטבח ולבלוע קופסא שלמה של אספירין. אבל היא לא יכולה. התמונה
של אלברט מכוון אליה אקדח לראש לא עוזבת את הראש שלה, והיא
נראית כל כך אמיתית. כל כך אמיתית. 'ואם זוהי לא הזיה?' היא
שואלת את עצמה? 'אם אני באמת עומדת למות כאן, בסלון שלי?'.
לרגע היא רעדה. לרגע היא רצתה לצעוק, לקרוא למישהו שיציל אותה.
ואז היא חשבה עוד קצת. 'אז אני אמות. ביג דיל. לפחות זה יגרום
לכאב ראש לעבור'.
אבל אלברט לא יורה. אלברט רק עומד שם, עם האקדח הטעון והאצבע
על ההדק, ורועד, ומזיע, ומקלל. נראה שהזמן לא זז, קפא במקום.
היא מרגישה שהיא תהיה תקועה במצב הזה לנצח. שהכאב ראש הזה לא
יעבור. בשלב מסויים היא אפילו פותחת את הפה שלה, ואומרת לו שאם
הוא מתכוון לירות אז שירה כבר. שלא יעמוד כמו אימפוטנט ולא
יעשה כלום. והוא רק ממשיך לרעוד, ואומר לה לשתוק.
בסוף הוא לוחץ על ההדק. הכדור יוצא מהאקדח, ומתקרב אליה
במהירות מדהימה.
אצלה הכל עובר בראש בהילוך איטי. היא לא יודעת אם זה בגלל שהיא
עומדת למות, או בגלל שזאת רק הזיה, מהשפעת המזדיינת הזאת.
הכדור עומד לה באוויר. עושה טובה שהוא מתקרב בכלל. היא יכולה
לראות את הפנים של אלברט מתעוותות, ואת ההתחלה של תנועת היד
שלו, כשהוא מכוון את האדח לפנים של עצמו. גם הוא בהילוך איטי.
הכל עובר לאט. והיא, היא רק מחכה שהכדור יפגע כבר.
הכדור מתקדם לעברה בסלואו-מוישן במשך כמה שניות, ואז היא
מתעוררת מההזיה לקולו של פעמון הדלת. היא יושבת לבד בסלון, על
הספה, מול הטלוויזיה הכבוייה. היא מנערת את הראש שלה, שעדיין
כואב, וקמה לענות לדלת.
ההליכה הקצרה בין הסלון לדלת הכניסה של הדירה הקטנה בצפון
תל-אביב נראית לה אינסופית. היא כמעט נופלת. מרגישה שהיא לא
שולטת על הרגליים שלה.
בסוף היא מגיעה לדלת. היא נשענת עליה קצת, שואפת אוויר, מנערת
שוב את הראש, ופותחת. אלברט עומד שם, עם החבילה מהסופר. הוא
שואל איפה לשים את הדברים, היא מבקשת שישים אותם על השולחן
במטבח. הוא שם אותם שם, וכשהוא רואה שהיא מתקשה ללכת, בגלל
המחלה, הוא תומך בה.
בדרך למטבח, שגם נראית כמו נצח, כשהיא נאחזת בו חזק חזק כדי לא
ליפול, היא כמעט מתפתה, כמעט עושה את מה שהיא חלמה כל כך הרבה
פעמים. היא כמעט מזמינה אותו להשאר לשתות, או לצאת מתישהו
לסרט.
ואז היא רואה את היד שלו. טבעת הנישואים עדיין שם, עליה.
זה לא ילך. גם הכאב ראש העצום הזה לא מקהה את זה עליה. הוא
נשוי, ולא יכול להיות איתו כלום לא משנה כמה היא תרצה.
היא נאנחת לעצמה ואלברט שואל אם הכל בסדר. היא מתנצלת ואומרת
שזה רק כאב ראש. הוא עוזר לה ללכת לסלון ולהתיישב על הכורסא,
ואז חוזר למטבח ושם מוזג לה כוס של מים. את המים הוא מביא עם
כדור אספירין לסלון. היא שותה את המים, ובולעת את האספירין,
ואפילו מבקשת שישאר קצת לארח לה לחברה. אבל הוא מתנצל ואומר
שהוא חייב ללכת, כי יש לו עוד המון משלוחים לעשות. והיא
מחייכת, ואומרת לו שהיא מבינה. הוא הולך, משאיר אותה על הספה.
היא שומעת את הדלת נסגרת מאחוריו.
ואז היא שומעת את הדלת נפתחת שוב. זה אלברט, חוזר. הוא מוציא
מהכיס שלו אקדח, ומכוון לה אותו לפרצוף. הוא אומר לה שהוא אוהב
אותה, ושהוא לא יכול לסבול את כל הדחיות שלה.
זאת הזיה. הפעם היא בטוחה שזאת הזיה, מה שלא מונע ממנה להנות
ממנה.
היא מתרווחת בספה, מסתכלת עליו, אומר לה שהוא אוהב אותה וצריך
אותה, ומחכה שההשפעה של האספירין תתחיל להופיע, ושכאב הראש
המעיק הזה יעבור כבר.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.