לזאת שאני אוהב מרחוק...

הוא לא הכיר אותה.
נכון שהוא ידע איך היא נראית, ואיך קוראים לה, ואיפה היא לומדת
ואיפה היא גרה, ועם מי היא מסתובבת. אבל הוא לא הכיר אותה.
והיא לא הכירה איתו. היא לא ידעה שהוא קיים בכלל.
הוא הבחין בה יום אחד, בהפסקה הגדולה, ומאז היא לא יצאה לו
מהראש. כל הזמן שהיא היתה לידו הוא היה עוצר ומסתכל עליה בסתר.
הוא אסף עליה מידע בחשאי, כאילו הכל היה משימה בלשית סודית -
לגלות עליה כמה שיותר פרטים בלי שהיא בכלל תדע.
הוא לא הכיר אותה, אבל הוא ידע בדיוק איך היא מדברת, ואיך היא
מוחקת ואיך היא הולכת, ואיך היא מתלבשת בכל מיני ימים, והוא
הכיר את מצבי הרוח שלה. הכל מרחוק, הכל מהתבוננות.
היא עדיין לא ידעה שהוא קיים.
הוא התחבר עם ידידים שלה, ובירר עליה עוד. הוא התחיל ללכת
למועדונים שהיא הלכה אליהם, רק כי היא הייתה שם. פעם אחת הוא
אפילו ניהל איתה שיחה קצרה: 'סליחה... את יודעת מה השעה?' 'אה,
כן.. שתיים ועשר דקות.' 'תודה' 'נו פראבס'.
בלילות הוא היה חולם על איך הוא מזמין אותה לצאת, ובחלומות היא
תמיד הסכימה, והם תמיד היו חיים באושר ועושר. והיא אהבה אותו
בחלומות, והוא אהב אותה - אבל אצלו זה היה גם במציאות.
בשלב מסויים הוא התחיל לספר לידידים המשותפים שלהם שהוא רוצה
משהו איתה. והידידים רק האיצו, ואמרו שינסה, שאין לו מה
להפסיד. אבל היה לו הרבה מה להפסיד. המון. אם היא לא תסכים,
היה לו עולם שלם של פנטזיות להפסיד. חיים שלמים.
הוא הסתכל עליה מרחוק, אהב אותה מרחוק. השיער שלה, והשפתיים
שלה, והדיבור שלה, והדעות שלה, והכתיבה שלה. הכל אצלה היה
מושלם. הכל.
אז בסוף הוא כן הלך, בדיוק כמו שהחברים שלו אמרו, והציעה לה
לצאת איתו. הוא הציג את עצמו, אמר שהוא הבחין בה באיזה
דיסקוטק, והזמין אותה לסרט וקפה. היא הסתכלה בעיניים, הסתכלה
עליו מקרוב.
הוא בחן את העיניים שלה, וחשב שהנפש שלה צריכה להיות כל כך
טהורה בשביל עיניים כאלה מושלמות.
ואז היא התנצלה, ואמרה לו שהיא כבר יוצאת עם מישהו. כשהיא הלכה
הוא יכל לשמוע אותה מגחכת.
זהו. עוד עולם של אשליות הלך, עוד עולם של פנטזיות. היה לו
נורא חבל, אבל הוא לא התעצבן. הוא לא ציפה שהיא תסכים להצעה
שלו בכלל, הוא הציע את זה רק בשביל שהידידים שלו יעזבו אותו
כבר בשקט.
אחרי שהיא דחתה אותו היה כבר קשה מאוד להמשיך לאהוב אותה. הוא
הרי האמין בדיעה הקדומה, שאהבה חד צדדית יכולה להתקיים רק כאשר
האוהב מאמין בכל לבו שיש סיכוי לקשר כלשהו עם האהובה, וברגע
שהאמונה הזאת נגמרת - האהבה נגמרת יחד איתה.
הוא עדיין הסתכל עליה מרחוק, ועדיין האמין בכל לבו שהיא ממש
יפה, ושאם היא הייתה מסכימה הם היו יכולים להיות אחלה זוג.
והוא גם הרגיש טוב יותר, לדעת שהוא ניסה. אולי לא הצליח, אבל
לפחות ניסה.
מאז, כשהוא עובר לידה בהפסקות והמבטים שלהם היו מצטלבים בטעות,
הוא מחייך, והיא מחייכת אליו בחזרה. חיוך אמיתי, חיוך קרוב,
חיוך בשבילו.
והלב שלו נשבר מבפנים, כי למרות שהוא כבר לא אוהב אותה כמו אז,
הוא עדיין מרגיש תחושה נוראית של הפסד. אבל גם כאב הלב לא מונע
ממנו להפסיק לחייך, ולהמשיך הלאה.