זלמן שולץ גר בבית לא כל כך מפואר, באחת מהשכונות הטובות יותר
של בת-ים. הוא היה איש מבוגר ומכובד, עם תואר שני בפיזיקה
גרעינית וכמה מאמרים על תיאוריות משונות בכתבי-עט מדעיים. הדבר
שהוא הכי אהב לעשות זה לשחק תופסת על הנכד שלו, אבשלום, והדבר
שהוא הכי שנא היה שאנשים אמרו שיש לו שם של רופא שיניים. זה לא
שהוא התבייש בשם שלו, ממש לא, הוא פשוט שנא שכל האנשים שאמרו
את זה עשו זאת מאחוריי הגב שלו. כנראה שלאנשים אין אומץ לבוא
למישהו בפנים ולהגיד לו 'תשמע, יש לך שם של רופא שיניים', אז
הם מתלחשים ואומרים את זה אחד לשני בסודיות, כאילו העובדה הזאת
היא כמו קללה נוראית.
פעם אחת זלמן שולץ אפילו חשב ברצינות על להחליף את השם, אבל
הנכד שלו אמר לו שלא יעז, כי אם הוא יחליף את השם אז זה כאילו
הוא נכנע לחברה. זלמן הקשיב לנכד שלו, הוא תמיד מקשיב לו כי
הוא נורא אוהב אותו, אז הוא לא החליף את השם.
הסיפור הוא על איך שזלמן הלך יום אחד ברחוב, ופתאום ראה מטבע
של חמישה שקלים על הרצפה. מצד אחד הוא מאוד רצה להרים את
המטבע, כי סך הכל כמה פעמים כבר יוצא לבן-אדם למצוא כסף סתם
מונח על הרצפה, אבל מצד שני הוא ידע שהוא כבר בן-אדם זקן,
ושלהתכופף ולהרים את המטבע לא יהיה כל כך פשוט, במיוחד עם הגב
המתפרק-גם-ככה שלו. זלמן נעמד באמצע הרחוב, שם רגל אחת על
המטבע כדי שאף אחד מהעוברים ושבים לא יוכל לראות אותו, וחשב מה
לעשות. עברו כמה דקות ככה, עד שהרגליים שלו כבר התחילו לכאוב
והוא הרגיש שהוא חייב לעשות משהו ולהחליט אם לקחת את המטבע, או
פשוט ללכת משם. הישועה הגיעה בדמותה של בת נוער שהגיעה ממולו.
כשהנערה התקרבה אליו, הוא רקם במחו תכנית פשוטה ומבריקה כיצד
להשיג את המטבע שהוא כל כך רצה. במהירות, הוא הוציא מהכיס שלו
מטבע של עשר אגורות, וחיכה לנערה. כשהיא הייתה ממש לידו, הוא
הפיל את המטבע מהיד שלו, וזה נפל על הרצפה וצילצל את הצליל
הנפלא שמטבעות נוטים להפיק כשהם נופלים.
גלינג גלינג גלינג
לשמע הצליל המוכר, הנערה כמו מתוך אינסטינקט הסתובבה. זלמן לא
חיכה שנייה, והזיז את רגלו מהמטבע של חמשת השקלים, כדי שהנערה
תחשוב שנפלו לו שתי המטבעות, ולא רק אחת. זלמן עשה את עצמו
כאילו הוא ממש מתאמץ להתכופף כדי להרים את המטבעות. הוא כופף
טיפה את הגב, ונאנח והתנשף ואפילו אמר, כאילו לעצמו שהגב שלו
כבר לא מה שהיה פעם. הנערה שעמדה בצד והסתכלה על המעשה נחלצה
לעזרתו. היא הרימה את המטבעות מהארץ ונתנה אותם לזלמן. 'בבקשה,
אדוני'. 'הו, תודה לך בחורה צעירה שאלוהים יברך אותך'. הנערה
חייכה במבוכה והלכה מהמקום. זלמן החליק לכיסו את שתי המטבעות,
והתחיל ללכת מהמקום בשמחה.
לפני שהוא הספיק להשלים צעד אחד, הגיע לרחוב בחור צעיר שנראה
מודאג. 'ס...סליחה אדוני', הוא פנה אל זלמן 'אולי ראית במקרה
חמישה שקלים כאן? א...אתה מבין, הבן הקטן שלי חולה סרטן, והוא
חייב ניתוח מסובך בחו"ל... ניתוח שלא יכולנו לממן בעצמנו,
ונאלצנו לקחת בלב כבד הלוואה מהבנק של כל הכסף שהיה חסר לנו...
ו..ואז חזרתי מהבנק, לפני עשר דקות... וגיליתי שכל הכסף נפל
מהמעטפה בדרך! מדובר במטבע של חמישה שקלים, חדש ישר מהבנק,
כסוף כזה, לא מסומן! החמישה שקלים האלה הם כל מה שמפרידים בין
הבן שלי למוות בטוח! בבקשה תגיד לי שראית אותם!"
זלמן חשב לרגע. נכון שחייו של ילד קטן היו מונחים על הכף, אבל
החמישה שקלים האלה היו שלו, 'המוצא לוקח', וכאלה. אבל מצד
שני... ילד קטן, עומד למות. מה הוא היה מרגיש אם הנכד האהוב
שלו היה עומד למות מסרטן, והחמישה שקלים היחידים שהיו יכולים
להציל אותו היו נלקחים על ידי זקן אחד ברחוב? מייד הזכרונות
שלו הפליגו אל הנכד האהוב שלו. הוא כל כך אוהב את אבשלום, שהוא
בטח היה מתאבד אם היה קורה לו משהו. ואז הוא נזכר בטריק הזה
שהוא עשה לנערה בשביל שהיא תרים לו את החמישיה, טריק מלוכלך
בפני עצמו. והוא שוב נזכר בנכד ובכמה שהוא אוהב אותו, ושוב
במטבע, ושוב בנכד, ושוב בכסף, ופתאום גם בילד הקטן החולה.
ולילד הקטן היו את הפנים של אבשלום, והוא אמר: 'סבא.. סבא,
תציל אותי!'
השיקול נראה לו ברור לגמרי. הוא פנה לבחור בפנים נחושות, נכון
לעשות את הדבר שהוא היה צריך לעשות, אבל אז המח שלו דיבר, ולא
הלב: סליחה אדוני, לא ראיתי שום מטבע.' פניו של הבחור נשברו,
ונראה היה כאילו הוא עומד להתחיל לבכות. 'אה, א...אוקיי.
תודה'. זלמן הנהן והמשיך בדרכו, משאיר מאחוריו את הבחור, שחיפש
על הריצפה את המטבע.
הסיפור הזה בא להראות שאנשים, לא חשוב כמה הם יהיו זקנים
ומכובדים, יעשו דברים משוגעים בשביל סכומים מסויימים של כסף.
כמה דקות לפני שהוא הגיע לביתו, זלמן נכנס לקיוסק וקנה פחית
קוקה-קולהבמטבע שהוא מצא. היום היה חם ולח, וכשהוא שתה את
הקולה הקרה והמרעננת הוא לא יכל שלא לחשוב, בציניות ואירוניות:
'אהההה, זה טעם החיים'.