עליתי במדרגות האוטובוס, קו 31. שילמתי לנהג והוא החזיר לי את
העודף בלי להעניק לי מבט נוסף. כמו שקיויתי. מצאתי ספסל ריק
במרכז האוטובוס והתיישבתי. שתי הנוסעות שעלו אחרי הספיקו לשלם
לנהג והחלו תרות בעיניהן אחר מקום פנוי. הדלת נסגרה בקול מתכתי
והרכב המשיך בנסיעתו. ספרתי את הנוסעים. 23 וחצי. תינוק זה רק
חצי. חסן אמר לפוצץ רק איפה שיש יותר מ 30 אנשים. קדוש חסן,
קדוש. הוא יודע מה הוא אומר. רק בזכותו נודע לנו מה באמת קרה
לאבא. איך באמת הרגו אותו הכלבים היהודים האלה. רוצחים בני
נבלות. הוא קם בבוקר, הולך לעבודה בבנין אצל הקבלן הזה,
מורדוך, מרמלה, ובדרך, במחסום, ירו עליו כי חשבו שהוא מחבל.
שקרנים! איזה מחבל ואיזה בטיח! כל פלסטינאי בשבילם הוא מחבל.

מזל שיש לנו את חסן. מאז שאבא איננו, הוא דואג לנו כאילו תמיד
היה שם. קונה בגדים לסוהאד, שילם על ג'מיל לפנימיה ודואג שתמיד
יהיה אוכל בבית. הוא התאמץ למלא את החלל שהותיר אבא אחריו,
וכשהציע לי להצטרף לקבוצת מחתרת של החמאס, קבוצה שהוא היה חבר
בה, מיד הסכמתי. הייתי גאה שחסן רואה בי שווה בין שווים.
זה היה בפגישה השלישית, כשהעלה את הרעיון שאחד מאנשינו יתנדב
למשימת פיגוע התאבדות. הייתי הראשון שקפץ. ידעתי כי זה אני.
שהגיע זמני לנקום את דם אבי. את דם עמי.
יומיים אחר כך הגיע חסן עם חגורת הנפץ. הוא היה מאוד גאה כשראה
שלא נסוגתי מהרעיון ולא היתה זו התלהבות רגעית. לא ניסיתי
להסביר לו כי אני כבר הבנתי. לא הייתי צריך את הסבריו על היותי
שהאיד. ידעתי כבר מזמן כי זה הוא יעודי. שאהיד. שאהיד. המילה
צלצלה במוחי מאותו הרגע בו נעמדתי בפגישה וחייכתי אל מול
עיניהם המשתאות של חבריי הלוחמים.

חסן הסביר לי כיצד להפעיל את חגורת הנפץ. לחיצה קטנה על
הכפתור. זה הכל. ברגע שאני משחרר את האצבע, המעגל נסגר. אחרי
זה הלכנו למסגד וקיבלתי את ברכתו של המואזין. עיניו נצצו
כשבירך וידעתי כמוהו כי מקומי בגן עדן מובטח. התמלאתי אושר
מהמחשבה על הכבוד הרב שאסב למשפחתי, וכשמשך את ידו ממני כבר
הייתי קצר רוח לביצוע המשימה.
כשחזרנו לא אמרנו דבר לאימי. גם למחרת, כששתיתי את הקפה עם
פרוסת הלחם והחלווה כמידי בוקר, לא אמרתי לה דבר. רק לג'קי,
אחי הבכור, רמזתי שאם משהו יקרה אז שלא ידאג, ושחסן הבטיח שהם
יקבלו יותר כסף. ג'קי לא כל כך הבין אבל גם לא שאל שאלות. הוא
לא מדבר הרבה מאז שפיטרו אותו מהמאפיה בנצרת. את חגורת הנפץ
הידקתי לגוף עם מסקנטייפ רחב. קצת משך לי שערות אבל מה זה
משנה. תקעתי בכל כיס שקית מסמרים שחסן הכין מבעוד מועד, הידקתי
את הכיפה לשערות ראשי והרגשתי שהמסווה מושלם. אני מוכן.

האוטובוס פנה ל"אלנבי", צילצלתי בפעמון, ונעמדתי בפתח הדלת.
הוא נעצר בתחנה, דלתות המתכת נפתחו ואני נפלטתי החוצה. שתי
דקות מאוחר יותר כבר התחככתי בין המון הצועדים בשוק ה"כרמל".
לא הייתי צריך לספור כדי לדעת שמסביבי יותר ממאות אנשים.
מיששתי את הכפתור בידי. הלב התחיל לדפוק בפראות והתפללתי בליבי
לאללה שאיש מהסובבים לא ירגיש את הפעימות המואצות שאני דימיתי
לרעידות אדמה. זו היתה התרגשות. שמחה. יעודי יוגשם תוך שניות
ספורות ואוכל להיפגש עם אבי ולשבת בצל המלאכים.
לחצתי.
בחנתי במבט אחרון את הנשים הבלות, המוכרים הצעקנים, הקונים
הרבים, הילדים המתרוצצים. כולם. קחו נשימה אחרונה...
שיחררתי.

ריחפתי לכיוון הבית. רציתי לראות את אמא בפעם האחרונה. הרגשתי
שאני חייב אחרי כל הגועל שראיתי בפיצוץ. חתיכות של אנשים
התעופפו לכל עבר, מתערבבות זו בזו, זרועות קצוצות, גפיים ללא
גוף, שלוליות דם אנושיות שפוכות זו לצד זו, ילדים מחוקי פנים,
רק זוג חורים במקום עיניים. והריח. הריח של בשר שרוף. ניסיתי
למחוק את כל זה ורציתי לאמא. כל כך רציתי לאמא. הספקתי לראות
אותה לשניה אחת בלבד כשהתחלתי להרגיש את הלהבות מקיפות אותי.
לא הבנתי בתחילה, אך קול הצרחות והבכי לא הותיר לי מקום לספק.
התחלתי גם אני לצרוח אך קולי אבד בין מיליוני צרחות אבודות.
הלהבות הפכו קרובות יותר ויותר עד שאפפו אותי מכל עבר והחלו
לשרוף את נבכי נשמתי. צרחתי בלי קול. אני שאהיד, אנעל אבוק,
אני שאהיד.