אני מביט באיש האדום הקטן, מחכה שיתחלף לירוק. אני שונא מעברי
חציה. הם פותחים את הפצע. כל פס - עוד גופה. שנתיים אצל
פסיכולוגית. מה לא. רק למחוק את המראות. כל הסובבים אותי,
המשפחה, החברים, כולם, מתעסקים בשטויות שמסביב. הם לא מסוגלים
להבין את ההרגשה, הטראומה, הזכרונות. לא, אני לא מאחל לאיש מהם
להיות עד לפיגוע, כמוני. אבל...

אתה הולך סתם ברחוב, מגיע למעבר חציה ומחכה לירוק. מחזיק ביד
אחת את הצעצוע שהבטחת לקטנה, וביד השניה מדפדף בין מספרי
הטלפון שבסלולרי שלך להודיע לאישה שאתה בדרך והכל בסדר - כי
הכל בסדר, כרגיל. יום נורמלי. ופתאום פיצוץ. שתי מטר ממך. אתה
מועף כמה עשרות מטרים מהמקום בו עמדת. היד עדין מחזיקה את
הצעצוע אבל הטלפון מונח הרחק, מרוסק. כמוך. זוג הזקנים שהילך
לצידך דקה קודם לכן והיווה קיר אנושי בינך לבין הפצצה, מונחים
כמו חבילת זבל אדום, חלקי גופם, או מה שנשאר מהם, מונחים
בערימה מוזרה כזו, נוטפת. צרחות של אזרחים וצעקות של נפגעים
מתערבבים אלה באלה ואינך יודע מי הוא מי. עשרות הגופות, גוויות
מעלות עשן, פצועים שמסביבך מתערבבים במוחך ומונעים ממך לחשוב
בבהירות. אתה משתדל לעצור את הקיא, ולא מצליח. אתה שוכב בבריכת
הדם הפרטית שלך, שהתוספת האחרונה נוזלת מפיך לשלולית. אתה מנסה
לזעוק לעזרה אך רק קול אנחה חלוש נפלט. אין מספיק אויר
בריאותיך המחוררות כדי לנשום, ובהחלט לא לצעוק. אבל בסוף
מגיעים אליך, תושבים, צוותי חילוץ, מגן דוד, ביה"ח, חדר ניתוח,
חדר התאוששות, אישפוז, ביטוח לאומי והביתה. ושנתיים
פסיכולוגית. וגם היא לא כל כך מבינה. מנסה, אבל...

האיש הירוק מגיע ואני דוחף את גלגלי הכסא אך הוא נתקע באבני
המדרכה. נערה צעירה מאחורי לא מהססת ועוזרת לי לדחוף. אני
מפטיר תודה וממשיך לסובב את הגלגלים. אני שונא שעוזרים לי. עד
הפיגוע הייתי בן אדם שלם, נורמלי. ועכשיו, סתם פריק שתלוי
באחרים, או לפחות נצרך לעזרתם מפעם לפעם.
אני ממשיך לסובב, עובר גופה-גופה, חוצה ומגיע לגדה השניה.
הנערה שוב לא מהססת לסייע.

אני שונא מעברי חציה.