מוקדש לט. המיתולוגית הפרטית שלי

אני בוכה? לא. זה רק הגשם על הלחיים. אני מפנה את מבטי ימינה
ובוחן את זוגתי החובקת אותי. אין לי סיבה לבכות. אני שואל אותה
אם היא רוצה קפה. "לא" היא מחייכת. "אותך", ונצמדת אלי בחום.
אנחנו ממשיכים צפונה ב"פרישמן" ואז היא נעצרת מול חנות בגדים,
מודדת בראשה את הפריטים שמוצגים בחלון הראווה. היא מעקמת את
פיה לאות אי שביעות רצון ומושכת אותי משם. "עכשיו. עכשיו אני
רוצה אותך." היא לוחשת באוזני ומסיימת בליקוק חושני. היא יודעת
שזה מטריף אותי. אני מנשק אותה בלהיטות, מצמיד אותה אלי,
פיטמותיה הזקורות, מקור או אהבה, דוקרות אותי בעוקצנות כמו
אומרות "אנחנו מוכנות ומחכות. ומה איתך?"
העוברים ושבים הרבים ב"פרישמן" לא מודעים למתרחש. רק היא ואני.
ועכשיו גם מצטרפת הזיקפה. אני משחרר אותה מאחיזתי ומביט בעיניה
הפקוחות בפליאה. "למה שיחררת?" אני קורא את מחשבותיה. "די" אני
אומר. "זה משגע אותי". היא מהנהנת בראשה, מחזקת את אחיזתה סביב
מותני ומושכת אותי אליה. לשונה חודרת לפי, בודקת, מלקקת,
מלטפת, יונקת. ואני אותה. באותם רגעים כולם מסביבנו אינם
קיימים. רק צללים.

אנחנו מטפסים במדרגות הבניין, היא ראשונה ואני משתרך אחריה.
אני בודק בכיסים ותר אחר המפתחות אך קול שיקשוק הצרור מורה לי
שהוא בידיה. היא פותחת את דלת הבית, נכנסת פנימה ואני אחריה,
סוגר את הדלת ופונה למטבח לשים מים. בזמן שאני שם את כפית
הסוכר בכוס שלה אני מרגיש את ידיה על ישבני, מעסות את פיסת
הבשר ששתי דקות לאחר מכן נותרת עירומה מהמכנסיים השרועים על
ריצפת המטבח.

אני מדליק סיגריה של אחרי והיא מושיטה אליה את ידה. אני מוסר
לה ומדליק סיגריה נוספת, מפריח כמה טבעות עשן באויר ומסתכל
במבט מרוצה אליה. היא שוכבת על המיטה, גופה העירום ממכר את
עיניי, ואני מביט בביטנה העולה ויורדת עם שאיפות הסיגריה. היא
מגחכת ומושכת את ראשי לעבר שדיה. אני מנשק ברכות. מרים את ראשי
ובוחן את חיוכה. מצמיד לה נשיקה רטובה על השפתיים ומתיישר.
"קפה?" אני שואל. היא מהנהנת, והחיוך לא מש משפתותיה. זאת
אהבה, אני יודע. אני קם מהמיטה להמשיך את מלאכת המזיגה שהופסקה
קודם לכן. אני מדליק שוב את הקומקום החשמלי וממתין שיקפוץ. אני
בוכה? לא, זה רק עשן מהסיגריה שנכנס לי לעין.