היום בלעתי יתוש. לא בכוונה, לא ששמתי אותו בצלחת וחתכתי את
הכנפיים עם סכין. אני לא מופרע. הלכתי ברחוב ה"גלגל", בדרך
לקופ"ח להביא לסבתא את התרופות שלה, ועברתי דרך הבנין הזה, שיש
לו בחצר כל מיני פסלים, עשויים מפח וברזל, מפוזרים ברחבי
הגינה, חיים בהרמוניה מושלמת עם מגוון הצמחים הרחב שמפאר את
המקום. ואז, סתם ככה, משיח העגבניות, קפץ יתוש חמום מוח,
ובטיסת אמוק נחת במעמקי גרוני. לא היה לי אפילו זמן להגיב.
פשוט בלעתי. עוד הרגשתי קצת בקצה הגרון את פרפוריו האחרונים,
אבל מיצי הקיבה השלימו את המלאכה תוך שניות ספורות. כאילו
כלום. אחרי זה הדלקתי סיגריה כמו אחרי ארוחה טובה, והמשכתי
בדרכי לקופ"ח. סבתא צריכה את התרופות. לאחרונה מצבה מתדרדר
מדחי אל דחי, וביקורי בקופ"ח הפכו להיות תכופים יותר ויותר.
חשבתי על סבתא. איך פעם היתה מוציאה אותי ואת שירי, אחותי
הגדולה, לגינת הבית שהיה לה במושב, באותם ימי חמסין, ומושיבה
אותנו בגיגית הפלסטיק הענקית, אחרי שמילאה אותה עד מחציתה
במים. עד היום, גם בבריכה האולימפית ב"כפר המכביה", לא נהניתי
כך בשום בריכה. רק בצידי אותה גיגית ענקית היתה יושבת סבתא, על
שרפרף עץ מקומט, פניה זורחות מהנאה בראותנו משתכשכים במשובת
נעורים. שערה השחור היה מבהיק לאור השמש הקיצית, ורק אם
התאמצתי מאוד יכולתי לזהות שערת שיבה אחת או שתים. כל זכרונות
ילדותי שזורים בסביבת סבתי. תמיד היא היתה שם, או שאני הייתי
אצלה בעצם. אמא מתה שנתיים אחרי שנולדתי וסבתא נשארה לגדל
אותנו. לאבא לא היה זמן, והוא גם לא כל כך רצה, ויופי. כי גם
אנחנו לא רצינו אותו. איש קשה, אבי. וסבתא, סבתא היקרה. כל יום
שישי היתה מביאה לנו ממתק כזה או אחר. עלי היו אהובים מכל אותם
וופלים מצופים בעטיפה כפולה של נייר כסף ומעליו נייר כחול. את
הכחול הייתי זורק מייד, אך את ניירות הכסף הייתי שומר. הייתי
מאוד גאה באוסף שלי, בעזרתו יכולתי גם לדעת כמה וופלים
קיבלתי.
אבל שנים עברו מאז. עם שירי אני כבר לא בקשר מאז שהיא התחתנה
עם האריק הזה. הוא לא מזיק, ברובו. זה כל מה שאני יכול להגיד
על היצור הזה. פעם אחרונה שנפגשתי עם אבא היתה שנה שעברה כשהוא
ביקש שנפגש סתם על כוס קפה ובסוף התברר שהוא רוצה להחתים אותי
על איזה מסמכים ל"ביטוח לאומי". חתמתי, בטח שחתמתי. אם הוא
התאמץ כל כך להפגש איתי אחרי איזה 5 שנים של ניתוק אז זה בטח
נורא חשוב.
רק סבתא נשארה איתי, ואני איתה. אבל היא הולכת ומזקינה. גופה
נחלש יותר ויותר עם השנים, ואינו מסוגל יותר לשאת בעול. לפעמים
יש לה ימים, ואפילו שבועות, בהם היא לא יכולה לקום מהמיטה
ועושה את צרכיה במקום. אני מנקה בשקט, מנסה להראות כאילו לא
איכפת לי ואני לא נגעל. אבל אני רואה על פניה כיצד הבושה
מכרסמת ואוכלת בה - והכאב עובר אלי. כל כך רוצה שיעבור לה.
שתחייך אלי את חיוכה המפורסם. ששערותיה הלבנות יבהקו כבעבר. אך
אני ממשיך לנקות את הקקי.
אני לוקח את התרופות ומודה לרוקחת. היא כבר מכירה אותי ויודעת
איזה תרופות ואיזה מינון. היא תמיד נפרדת ממני בחיוך, היא
יודעת שהתרופות לסבתא. מהקופ"ח אני פונה ל "טמבור" וקונה עוד
חבילת רעל עכברים. אני מגיע הביתה ומערבב. אני לא שם הרבה.
מספיק. רק להעלים את הכאב. את הבושה. את חוסר האונים. אני ניגש
לחדרה של סבתא ומניח את התרופות על השידה ומריק לפח את
הקופסאות הקודמות. סבתא יודעת. חודש שעבר היא הצליחה לקום יום
אחד וראתה את חבילת הרעל. היא רק חייכה חיוך עצוב וליטפה את
מצחי. אחר כך היא הקיאה והייתי צריך להחזיר אותה למיטה. היה כל
כך כיף בגיגית, עם שירי. וסבתא משפריצה עלינו מים ומחייכת.