הדמעות מקשטות את פני בצער עמוק.
הן חונקות את הגרון, חונקות מכאב.
אני מרגישה אותן לוחצות על נשמתי הרכה,
מכאיבות בלבי השברירי.
ואני מתאמצת לא לבכות.
קמט בפנים מתריע על הבכי שעומד לפרוץ,
לעבור את גבולות ההתאפקות ולצאת החוצה.
אולי הוא יעזור להשתחרר,
אולי לא אוכל להפסיק,
מה שבטוח יזלגו הדמעות עליך.
אני מתנשמת בכבדות ובאיטיות זה פורץ החוצה.
חבל להחזיק בבטן, זה חונק.
נותנת לזה להשתחרר,
מורידה ממני את העול שנשאתי על לבי במשך תקופה ארוכה.
ובוכה.
עליך
כל הלילה זלגו הדמעות.
הן הרטיבו אותי והיה לי קר.
קר בגוף, קר בלב, נשמתי קפאה.
ולא הצלחתי להפסיק.
לא יכולתי.
ובלילה חשבתי למה.
למה אני צריכה לבכות על מישהו שפגע בי.
למה אני בוכה על משהו שכבר עבר, ולא ממשיכה פשוט הלאה.
ועל אותם הרגעים שכן היו טובים כשהיינו ביחד.
מתעודדת, ונרדמת.
בבוקר קמתי אחרת.
השמש זרחה ופני קרנו.
חזר לי הצבע לפנים וקמט שהעיד על חיוך קישט את פני.
חזרה תחושת האופטימיות.
והמשכתי הלאה. | 