אחר הצהריים ארוך. יותר מידי ארוך.
ישבתי על הכורסא, נשענתי אחורה וקיפלתי את הרגליים לתנוחה
עוברית.
פיהוק. הזמן עובר לאט.
מבט על השעון. רק בעוד שעה אבא יבוא ואז אפשר יהיה לעשות
משהו.
מה אפשר לעשות בשעה?
השעה הזאת יכולה לעבור עוד יותר לאט, בשיטוט אינסופי בבית,
בהתעצבנויות חוזרות ונשנות על כל העולם כולו (מאחר ואין את מי
להאשים בשיעמום שלי) בבהיה בעננים ששטים בשמיים מולי דרך
המרפסת, ולחלום בהקיץ, ולישון... נו, כמה אפשר?
ידעתי שאני חייבת, פשוט חייבת לעשות משהו.
הלכתי לראות מה הילדים עושים. ילדים, כך כבר למדתי תמיד מעניין
להימצא בקירבתם. ילד, גם כשהוא משחק במשהו בפעם האלף ואחת,
תמיד יהיה משהו שונה במשחק. חוץ מזה, ילדים הם חסרי סבלנות. הם
חייבים כמעט כל הזמן לעשות משהו, לנסות משהו חדש, לומר משהו
מקורי. ילדים הם אף פעם לא משעממים.
בהתחלה הרכבנו ביחד פאזל קשה עם ציור של כלב דאלמטי. אח"כ
עזרתי לילדה הקטנה בפאזלים הפשוטים יותר. אח"כ הם השתוללו עם
אבא שלהם, ואח"כ איתי. אח"כ האבא היה צריך ללכת והאמא הלבישה
את הבן, אח"כ הלבישה את הבת, וקראה להם סיפור.
בתוך כל זה, היו רגעים שהם שיחקו יחד, היו רגעים שהם רבו,
צעקו, אמא שלהם גערה בהם והם השלימו ושיחקו יחד, וחוזר
חלילה...
ילדים, גיליתי, צוחקים כשהם מרוצים. הנה, למדתי משהו חדש.
ילדים הם אף פעם לא משעממים.