"איך זה יכול להיות?" צעק האדון בחליפה על מוכר העיתונים
"טוב..." אמר האדון במרמור "כל מה שרציתי היה העיתון הזה!"
"זה ארבע שלושים בבקשה" אמר המוכר המפוחד
האדון שלף את הכסף מארנקו ודחף אותו לידו של המוכר הצעיר.
"תודה רבה אדוני" אמר המוכר הצעיר מתוך נימוס, טבעי ממש, בעוד
האדון בחליפה פרץ החוצה בכעס.
"איזה חוצפה יש לאנשים" אמרתי למוכר הצעיר בהגיעי לדלפק.
"סליחה אדוני?" שאל המוכר הצעיר בפליאה.
"האדון בחליפה" עניתי בעודי מסמן אל הדלת.
"אה הוא.. לא נורא" אמר המוכר הצעיר כשחיוך רחב על פניו
המתוקות.
"מה לא נורא? זו חוצפה ממש!" אמרתי בגאווה, לוחמנית ממש.
"לא, זה... בסדר"
"לא זה לא בסדר! אין לו שום זכות!" אמרתי בכעס.
"הוא היה עצבני, באמת ש..."
"הוא ממש צעק עליך" קטעתי את המוכר "איך זה לא מפריע לך?"
"לא יודע, זה.. לא מפריע לי"
"איך זה יכול להיות?" צעקתי על מוכר העיתונים.