הרמזור החליף צבעו לאדם האדום, בזמן שחציתי את מעבר החציה
בכביש שליד ביתו של סבא. מצחיק, סבא תמיד אמר לי לחצות את
הכביש אך ורק כאשר הרמזור מחליף צבעו לירוק, והנה אני עכשיו
ממש מול חלונו בסלון המשקיף על כביש זה. רק אם הסתכל עליי, רק
אם כעס עליי וסלח מהר שוב, רק אם. אבל הפעם, הפעם אכזבתי אותו
יותר מדי. הפעם הוא לא יסלח לי, הפעם לא. אני זוכרת את עצמי
בתור ילדה קטנה ושובבה שרצה בין אנשים, קופצת, מתפרצת ומתבלטת,
אבל יותר מכל אני זוכרת את סבא גאה בי, מחבק אותי, משבח אותי
ומציין אותי בפניי חבריו ממשחקי השחמט. בערבי הקיץ החמים הייתי
יושבת עימם, מדברת, צוחקת, אוכלת ובוכה, ובחורף מתכרבלת בין
אחד הסוודרים הגדולים של סבא ומקשיבה לאותם בדיחות שחזרו על
עצמן כל הזמן. נהניתי.
ככה אני זוכרת את עצמי, רק כך.
עם השנים אני גדלתי והתביישתי לדבר עם חבריו של סבא,
עם השנים הם הזדקנו עוד יותר, וחלקם נפטרו.
אירוני, הדרך הזו של החיים, יום אחד אתה עם כולם, ביום השני
אתה לבד. אני יודעת שיכולתי להמשיך להסתובב עם סבא וחבריו,
ואני יודעת כי נהניתי מכל רגע איתם, אך גם אני עמוד בתוך אלפי
תמרורים, וגם אני חוצה באדום. על המדרכה עף לו עלה ברוח, עלה
של סתיו, רק שעכשיו היה אביב. מוזר, כנראה שבכל השמחה הזו יש
גם עצב.
כשעזבתי את ביתו של סבא, כשהשארתי אותו לבד שם להתמודד עם
המוות של חברו הטוב ביותר, ידעתי שהוא מאוכזב ממני. ידעתי שכמה
שהוא ביקש ממני ללכת לבלות עם חבר שלי, הוא רצה שאני אשאר. הוא
בחיים לא יודה בזה, אבל באותו הרגע כל כך רציתי, כל כך רציתי
לראות את חבר שלי.
עזבתי את סבא לבדו, וירדתי במדרגות הבניין בפינת שפרינצק, ולא
חיכיתי שהרמזור ישנה את צבעו בחזרה.

הגעתי לתחנת האוטובוס מעבר לכביש, ובעודי שקועה במחשבות, נתקלו
עיניי במודעת האבל של חברו של סבי.
ברגע זה חציתי שוב באדום.
ברגע זה ידעתי שאזכה בחיבתו של סבא שוב.