[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז רונן
/
אלטרנטיב ריאליטי

"זה מתחיל בלילה, מרגישים את זה ממש בקושי, בנקודה פיצפונת
מאחורי הציפורניים. במשך היום זה מתפשט לכל הגוף, ההרגשה הזאת
שהיא שילוב של דיגדוג נעים וכאב תופת. בלילה הבא כבר לא
מרגישים כלום חוץ מזה, וההזיות שרצות מול העיניים מופרעות יותר
מכל טריפ שאי פעם לקחת, ואז, ביום הבא זה עובר כלעומת שזה בא.
קוראים לזה אלטרנטיב-ריאלטי, וזה הולך ממש טוב. מאה גרם עולים
בסביבות המאתיים שקל, ואפשר להכין מזה בערך שלוש מנות. שווה כל
שקל, מנסיון. נו, קונה או לא?"
מוקי מתלבט. הוא ניסה כמה פעמים בעבר סמים, ושום דבר לא השפיע
עליו כמו שהדילר אמר שישפיע. מצד שני, כל החברים שלו שניסו את
אלטרנטיב-ריאלטי אמרו שזה שונה מכל דבר שהם אי פעם חוו,
והחברים שלו היו מהסוג של האנשים שחוו כבר הכל. הוא יכול
להוציא מאתיים שקל. זה בערך עשירית מהמשכורת החודשית שלו כמוכר
בסופרמרקט, והוא בטח יצטרך להצטמצם קצת בבילויים בחודש הקרוב,
במיוחד אם הוא עדיין מתכוון לחסוך בשביל הדירה, אבל הוא יכול
להוציא.
והוא אכן מוציא. הארנק נמצא בכיס הפנימי של המעיל שלו, הוא
פותח אותו, מוציא שני שטרות מקופלים של מאה, ומושיט לדילר.
הדילר לוקח את השטרות מהידיים המזיעות של מוקי, שם אותם אצלו
בכיס, ונותן לו קופסת גפרורים במקומם. מוקי לא יודע מה הוא
צריך לעשות עכשיו, להודות לדילר? פשוט ללכת? בפעמים הקודמות
שהוא קיבל סמים זה תמיד היה מהחברים שלו, אף פעם לא ישירות
מדילר. בזמן ששוקי מתלבט אם להגיד תודה, או להביא טיפ, או
משהו, הדילר כבר מסתלק, כי מצידו - שיגיד תודה אם בא לו,
שיסתלק אם לא. לדילר זה לא איכפת, הוא כבר קיבל את הרווח שלו.

בדירה השכורה מוקי מוציא את השקית הקטנטנה מהקופסא. ליתר
בטחון, הוא שוקל אותה על המאזניים במטבח. לא שיש מה לעשות אם
הדילר רימה והביא לו פחות ממאה גרם, אבל בכל זאת. המספרים
הדיגיטליים על הצג של המאזניים מתחלפים, עד שהם מתייצבים על
102. 'הא', מוקי אומר לעצמו 'הרווחתי שני גרם.'

את הסם הוא מגלגל בזהירות על נייר גילגול קנוי. כשהעבודה הזאת
מאחוריו, הוא מרים את מה שיצא לו בזהירות, ששום פירור לא יפול
בטעות על הרצפה, ומכניס לפה שלו. מדליק מצית, מדליק את
הג'וינט, ושואף. הטעם מזכיר חומר ניקוי, לא טעים במיוחד, אבל
סביר. בהחלט יותר טוב מכל הסיגריות הזולות שקונים בקיוסקים.
אחרי חמש דקות כל מה שנשאר בידיים שלו זה פיסת נייר שרופה.
בקושי בדל. הוא נהנה מהג'וינט הזה עד הסוף, כמו שצריך. הוא
זורק את מה שנשאר לפח, ומחכה. הוא לא מרגיש כלום, אבל מצד שני
הדילר אמר שההרגשה מתחילה בלילה, והשעה רק חמש בצהריים.
הוא מעביר את הזמן שלו, הולך להיפר וקונה כל מיני דברים שחסרים
לו בבית. חלב, גבינה, ביצים, כמה מנות חמות למקרה שהחברה שלו
תחליט לזרוק אותו השבוע ולא תשאר מי שתבשל לו אוכל. הוא רואה
קצת טלויזיה. בערך באחת אחרי חצות הוא מתחיל להרגיש את זה,
באמת בנקודה קטנה כזאת. הוא מחייך. הסם עובד. עם ההרגשה הזאת
הוא נכנס למיטה, והולך לישון.

כשהוא קם, שבע שעות אחר כך, ההרגשה כבר בכל כף היד שלו.
האינסטינקט הראשון שלו הוא לגרד את היד. האינסטינקט השני,
שמגיע מייד אחריו, הוא לצרוח בכאב. אחרי שהאינסטינקטים
מתפוגגים, הוא מגלה שההרגשה הלא רגילה הזאת ביד שלו סבילה.
אולי לא כל כך נעימה, אבל החלט סבילה. הוא לובש טי-שירט אדום
וג'ינס, והולך לסופרמרקט. לעבודה.

כשהוא חוזר, שבע שעות אחר כך, לדירה השכורה, הוא מרגיש על
הפנים. כל הגוף כואב, ולא חשוב כמה הא מגרד זה לא עובר. הוא
נופל על המיטה ומנסה להרדם, אבל הוא לא מצליח. הוא שוכב על
הגב, עם עיניים עצומות וההרגשה רק מתגברת. ואז פתאום הוא שומע
קול. העיניים נפתחות, והוא רואה את אמא שלו יושבת על הכיסא
לייד המיטה.
"נו מוקי, ספר לי איך אתה מרגיש?" היא שואלת אותו.
מוקי לא מבין מה הולך. מתי אמא שלו הגיעה? הוא שותק ומסתכל
עליה.
"נו, תתחיל לדבר. ההשפעה עוברת אחרי כמה שעות, אתה יודע. אתה
רוצה לנצל את הסם, לא?"
מוקי מבין. אמא שלו לא באמת שם. סביר להניח שהיא בקוטג' שלה
בצפון, רואה טלנובלה ב'ויוה'. מה שהוא רואה ממולו זה הזיה.
בדיוק כמו שהדילר אמר. הוא לא יודע מה להגיד. 'מה אני אמור
להגיד?'
אמא שלו מסבירה. "תגיד מה שאתה רוצה להגיד. בגלל זה אני כאן,
לתת לך עצות."
שוקי מתלבט. ואז הוא מתחיל לספר לאמא שלו על כל הבעיות בחיים
שלו. היא לא אומרת מילה, רק יושבת בכיסא ומהנהנת כל כמה דקות.
אחרי שהוא גומר לספר לה היא מתחיל לדבר. היא אומרת לו מה
לעשות. להתפטר מהסופרמרקט וללכת ללמוד מחשבים. להפרד מהחברה
שלו, כי היא בוגדת בו עם החבר הכי טוב שלו. "אחרי חצי שנה של
לימודים תוכל להתקבל כמו כלום לעבודה בהיי-טק, ולהרוויח מלא
כסף."
ככה אמא שלו מדברת במשך מה שנראה כמו לילה שלם. בסוף היא
נעלמת.
מוקי מרגיש טיפש, איך הוא לא חשב לעשות את כל מה שהיא אמרה
בעצמו? ואכן, בבוקר הוא מתפטר מהסופרמרקט ונרשם, בעזרת
החסכונות שלו, ללימודי לילה, מסלול מחשבים. הוא חי חצי שנה
מהחסכונות, ומתישהו באמצע זרק את החברה שלו.
אחרי חצי שנה מגיעה העבודה. 15 אלף שקל בחודש, אופציות,
מכונית, הכל. הוא עובד בחברה קטנה בשם אינטל-טכניקה, שם הוא
מוצא גם חברה חדשה, הרבה יותר יפה והרבה יותר נאמנה מהקודמת.
הוא מרגיש שהחיים שלו הולכים בדיוק כמו שהוא תמיד רצה. הוא
מליאן, יש לו חברה יפה. הכל טוב, הכל כמו שצריך.
אחרי ארבעים שנה מגלעם אצלו סרטן בריאות. חודשיים אחר כך הוא
מת, מחובר למכשירי הנשמה בבית חולים מאיר בכפר-סבא.

הוא מתעורר, עם כאב ראש. השעון ליד המיטה מראה שש בבוקר.
ההרגשה עברה כלא היתה. כל ההזיה, שנראתה כאילו נמשכה שנים
מצטמצמת, כאילו הכל היה חלום מתוק. הוא קם מהמיטה, שוטף את
הפנים וחושב על לעשות את כל מה שהוא עשה בהזיה. מיד הוא מתחרט.
לא, הוא לא יכול לחיות על החסכונות בלבד, ולעבוד בבוקר וללמוד
בלילה נשמע לא אפשרי. וחוץ מזה, איזו חברה תרצה להעסיק אותו?
ולזרוק את החברה שלו זה בכלל דמיוני. הוא יודע שהיא שוכבת עם
החבר הכי טוב שלו, אבל מצד שני היא אחת מהבחורות הכי יפות שהוא
מכיר, ואם הוא צריך לסבול את הבגידה בשביל להכנס לתחתונים שלה
פעם בחודש, כשהיא במחזור ואין לה כח להתווכח על זה, SO BE IT.
הוא נשאר בעבודה בסופרמרקט, מרוויח את האלפיים שלו כל חודש,
וחוסך לדירה שהוא לא יוכל לקנות אף פעם.
בשני המנות האחרות של אלטרנטיב-ריאלטי הוא משתמש בחודשיים
הקרובים. בכל תחילת חודש הוא מגלגל את האבקה, מעשן, והוזה.
בשני הפעמים הבאות ההזיה היתה אחרת. פעם אחת הוא עזב הכל וטס
לדרום-אמריקה, שם חי כמו מלך וחירבן סמים. בפעם השלישית הוא
הצטרף למשטרה, וגילה את ההגשמה העצמית בלהציל אנשים אחרים. כל
פעם שהוא התעורר מההזיה הוא חשב על לעשות את מה שהוא הזה...
ומוותר בשנייה. הוא נשאר בסופרמרקט.

בפעם הבאה שהוא מגיע לדילר הוא כבר לא מוכן למכור לו
אלטרנטיב-ריאלטי. כשהוא שואל למה הדילר נאנח, ואומר: "לא חשוב
מה אני אעשה בשבילך, ילד. לא חשוב אם אני אאכיל את מה שאתה
צריך לעשות כדי להצליח בכפית של זהב, אתה עדיין תשאר כישלון.
הוכחת את זה בשלושה חודשים האחרונים, לא מגיע לך אחד כמוני."
מוקי תוהה למה הדילר התכוון. בינתיים, הדילר פורש את הכנפיים
שלו ועף לכיוון השמיים, כשהוא עף, העיגול המוזר שתמיד צף מעל
הראש שלו זוהר יותר מתמיד.
אולי זאת עוד הזיה? מוקי חושב. אולי אני עדיין
באלטרנטיב-ריאליטי?
במחשבה הזאת הוא חוזר למכולת, ומבזבז את כל החיים שלו.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכי הורס אותי
הכפתור הזה מתחת
לסלוגן, "הציעו
סלוגנים
משלכם".

חבוב, גם הסלוגן
שמעליך שלי.

חרגול שכבר
השתלט על
הסלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/10/00 12:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז רונן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה