שמים כחולים עוטפים אותך
ואת לוגמת אותם כמו
תותים
מגואלים בדם בתולייך
מבקבוק עטוף זכוכית
שבורה
צבועה ברוק שפתייך
שמסרבות להכיר
בסוף הטוב
או הרע
בסוף כל מה שהכרת
ושתית ברוויה באוספים של
שש-שש
בלי להניע עף-עף
בלי למצמץ
ולהסתנוור
משמי הלילה מצופים
כוכבים וירח
לבן

לפעמים את אפילו עוצרת דקה
אל השמש
מושיטה את ידייך אל השטן
ומבקשת
להרגיש עוד קצת טוב
ושוב לוגמת מהשתקפות האושר
במים
לוגמת מהירח ומפסידה את כל החושים לטובת
האפלה
האושר שאולי יגיע מחר
ושוב מפחדת
מהסוף.
כי את יודעת שהסוף
הוא אף פעם לא
רק
הסוף.