יום שישי אחר הצהריים. השעה שבה העיר מתחילה להירגע, והמולת
הבוקר הולכת ומפנה את מקומה לאווירה של נינוחות לקראת השבת.
היא סיימה את כל הסידורים והמטלות שדחתה לבוקר הפנוי היחיד
בשבוע, ועתה היא מטילה ספר עב כרס, שהחלה לקרוא לא מזמן, לתוך
תיק בד פרחוני. יורדת במהירות את 32 המדרגות שמפרידות בין
דירתה השכורה לבין הרחוב. באוויר חולף משב רוח רענן של תחילת
הסתיו, והיא דורכת על כמה עלים יבשים בדרך אל הגינה הציבורית.
היא אוהבת את הקול שהם משמיעים כשהם מתפצחים תחת רגליה, כאילו
נכנעים לנוכחותה.

היא מתיישבת בשיכול רגליים על הדשא, מוציאה את הספר מתיקה
ופותחת בעמוד שבו הפסיקה לקרוא. העלילה מעניינת, אבל דורשת
ממנה מידה לא מבוטלת של ריכוז. כל שהיא רוצה כעת הוא מעט מנוחה
מעמל השבוע. רוצה לתת למחשבותיה לנדוד הרחק, אל פאריז, מלכת
החלומות, אהובתה משכבר הימים.
היא נותנת למבטה להתערפל, ומבעד לו הדשא המצהיב בגינה הציבורית
הופך ירוק, האגם המלאכותי - ספק שלולית - שבמרכז הגן מקבל צורת
מזרקת אבן עתיקה, והיא שואפת לריאותיה ניחוח קפה משובח שנישא
לפתע באוויר.

פוסעת בצעד קליל ברחובות המובילים אל הפארק. לבושה סודר קליל
וסנדלים אופנתיות, שערה מתבדר באלגנטיות ברוח הסתיו, וכל כולה
אומרת שיק. אולי תעצור בדרך לקנות ערמונים קלויים, או שמא
תעצור בדוכן הכריכים בדרכה חזרה, כדי לאכול את ה"קרוק מסייה"
החביב עליה. לא, היא מודה בליבה, זה סתם תירוץ, מה שהיא באמת
רוצה הוא לשוב ולדבר עם המוכר, בעל העיניים הטובות והזרועות
המסוקסות. אולי, מי יודע, הפעם יביט בה אחרת.

היא חולפת בינות בתים עתיקים ורחובות שקטים, שעמדו שם הרבה
לפניה וימשיכו לעמוד בגאווה גם אחרי לכתה. מתבוננת באנשים
החולפים, ואלה מנידים את ראשם לעברה בחיוך, ונדמה לה כי הם
מברכים אותה לשלום, אבל צרפתית היא אינה מבינה. צעדה קליל,
רגליה אינן חשות במאמץ ההליכה, מרחפת בין שמיים וארץ, בין כאן
ושם. דוכן הכריכים פתוח, אבל המוכר איננו. במקומו עומד איש
מבוגר בעל שפם לבן וכובע בארט חבוש לראשו. היא רוצה לשאול אותו
היכן הבחור הצעיר, אבל אינה יודעת את שמו או את השפה. היא
ממשיכה ללכת בעצב קל, מהול בתקווה שאולי יהיה שם מחר.

הערב מתחיל לרדת וצינה אוחזת בגווה. היא מתעטפת בסודר אותו
קנתה במכירת סוף העונה בבוטיק באלנבי, ומתגעגעת לזרועות שיעטפו
את כל כולה וישלחו בגופה נחשול של התרגשות. היא סוגרת את הספר
באותו עמוד שבו היא תקועה כבר שבוע, ומכניסה אותו לתיק. בדרך
חזרה אל המציאות, המוכר בדוכן הנקניקיות השכונתי מנפנף לה
לשלום. יש לו עיניים טובות, אבל לא אותה יחבקו זרועותיו הלילה.
ברגליים דואבות משיטוטי הבוקר והספונג'ה היא מטפסת את 32
המדרגות בחזרה לדירתה השכורה, ברחוב הכי סתמי בתל אביב.

הלילה, היא תתעטף על הספה בשמיכת הצמר הישנה, תצפה בסרט של
טריפו, ותירדם באמצע, כהרגלה. לבד.