[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סם ש. רקובר
/
אישון הברדלס

א
"נו," אומר כלאי אזולאי, איש מוצק בעל פנים בצקיות ואישונים
שחורים המתרוצצים כעכברים בסדקי עיניים חמדניות וערמומיות,
"איך המרגש, זאבי? ביום ראשון אתה הולך הביתה. זהו. נגמר. כמה
שנים יצא לך לשבת כאן?"
"חמש עשרה שנה. חמש עשרה שנים מחורבנות. חמש עשרה שנים שנשרפו
לי מהחיים."
"מה אתה בוכה? תראו אותו, בסך הכול יצאת טוב. הורידו לך שליש
בגלל התנהגות טובה, ועוד שתי שנים בגלל בריאות לקויה..."
"שלוש שנים, בגלל בעיות לב. שני התקפי לב חמורים. זה מה שבית
הסוהר נתן לי במתנה, לב הרוס."
"אז שלוש שנים, עוד יותר טוב," סופר אזולאי על אצבעות יד שמאל,
"הכניסו אותך לעשרים ושבע שנים על אונס ורצח, הורידו לך שליש
על התנהגות טובה, זאת אומרת שנשאר לך לשבת שמונה עשרה שנה, ואז
הורידו לך עוד שלוש שנים בגלל בריאות, אז מה אתה בוכה? היית
צריך לשבת עוד שתיים עשרה שנה. תחשוב על זה. המדינה נתנה לך
מתנה שתיים עשרה שנה. אז מה אתה מילל? בן כמה אתה עכשיו?"
"מה זה משנה? בחיי, מה אני הולך לעשות בחיים עם הלב הדפוק הזה?
להיכנס ולצאת מבתי חולים! "
"בן כמה אתה?" חוזר אזולאי ושואל בטון מתכתי.
"ארבעים ושלוש." עונה זאבי, מתרומם  משכיבה ומתיישב על המיטה.
"מה קרה לך אזולאי? החלטת לרדת לחיים שלי עד לשנייה האחרונה
שלי פה?"
"מה פתאום, זאבי. מה, אני? אני ירדתי אי פעם לחיים שלך? בחייך.
אני רק רוצה לעודד אותך קצת. לשמוח אתך על השחרור. למה שלא
תראה את החצי של הכוס המלאה? אתה יוצא לחופשי בגיל ארבעים
ושלוש. הכול פתוח לפניך. שמע, תוכל אפילו לשרת במילואים. עד
גיל חמישים וחמש, זאבי, תוכל לשרת את המדינה עוד שתיים עשרה
שנה. בדיוק השנים שקבלת מתנה. שמע, אתה תהייה המגן של בית
הסוהר שלנו, תחשוב על זה. אבל אתה בטח תשתחרר מהצבא בגלל בעיות
בריאות. איזה דרגה הייתה לך בצבא?"
"סגן משנה."
"סגן משנה, מה. איפה היית?"
"גולני. אזולאי, תעשה לי טובה, תרד ממני. אתה אף פעם לא אהבת
אותי, וגם אני, לא בדיוק מסמפט אותך. אז בוא, בחייך, תן לי
לנשום. יש לי כאן עוד שישי שבת, אז בוא לא נריב. ביום ראשון
אני יוצא מכאן. אז, פשוט תשכח ממני, וזהו."
"הי, גולני," אומר אזולאי בחיוך קפוא שמצמצם את חריצי עיניו
לשני קווים שחורים, "שוב אתה מילל. שמע, אנחנו אחים לנשק, גם
אני הייתי בגולני. סמל ראשון. אני דווקא בעדך. אני בעד שיקום
האסיר. הנה, תראה מה שאני הולך לעשות למענך. אני מסדר לך חבר
לתא לשישי שבת, שלא תהיה לבד כל השישי שבת האלה. אתה יודע,
לפני השחרור, יומיים נראים כמו שנתיים."
"אהה," אומר זאבי ודופק בכף ידו על מצחו, "עכשיו אני תופס,
פשוט נשארת לתורנות בשישי שבת והכניסו לך אסיר חדש שאתה לא
יודע איפה לתקוע אותו, מה? כל התאים באגף שלך מלאים. זה כל
הסיפור, כלאי אזולאי. לא הבנתי מה פתאום ההתעניינות הגדולה שלך
בחיים שלי. זהו, זה כל הסיפור. רגע, רגע, אולי אתה מתכנן לי
כאן איזושהי הסתבכות בדיוק יומיים לפני השחרור?" הוא בוחן את
פניו האטומים של אזולאי ואומר, "ואולי אתה מפחד שלא יקבלו אותו
יפה בתאים האחרים? או שאתה מפחד שאני לא אקבל אותו יפה?
שיומיים לפני החופש, מרוב עצבים, אני ארד לחיים שלו? שמע
אזולאי, הכול יהיה בסדר שיבוא לכאן, אהלן וסאהלן, ברוך הבא. "
אזולאי לובש על פניו מסכת חיוך ערמומי, משלב את זרועותיו העבות
על חזהו הרחב ומבליט את שריריו החזקים. "למה אתה חושב שאני לא
יודע לאן להכניס את האסיר החדש? למה? בטח שאני יודע. אני מכניס
אותו לכאן, אליך, שתיתן לו חינוך טוב, שתכין אותו לכל השנים
שהוא ישב פה, כי הבן זונה חטף עשרים ושמונה שנים, זאבי, עשרים
ושמונה שנים. ואתה יודע על מה? נחש, זאבי, על מה הושיבו אותו
לעשרים ושמונה שנים. שלושה ניחושים, נו, מה אתה אומר, על מה?"
"מה אכפת לי על מה. רק שלא יבלבל את המוח ולא יסבך לי את השישי
שבת האחרונים שלי."
"על מה?" חוזר ואומר אזולאי בקול מתכתי, "על מה?"
זאבי משיט את עיניו הכחולות המימיות לאורך החזה הרחב של
אזולאי, מעביר את אצבעות ידיו הארוכות בשערו החום והמתדלדל
ואומר בקול יבש וקר, "בטח על רצח."
"בטח על רצח." אזולאי מוחה כפים כשכל מכה יוצרת פיצוץ מחריש
אוזניים. "יופי. יופי. ממש בול בניחוש הראשון. אונס ורצח,
זאבי, אונס מפלצתי ורצח בכדי שלא להיתפס. ממש פסיכופט כמוך.
בעצם, קשה לדעת מי יותר פסיכופט. אתה הרי השארת עקבות, חבל על
הזמן. שמע, אולי תלמד אותו על התנהגות טובה? על מחלות לב?
הבחור ממש בהלם. אתה יודע איך זה בהתחלה, רואים רק את העשרים
ושמונה שנים ואת החיים האזרחיים שפתאום נחתכים ונגמרים. אז
תגיד לו, זאבי, הנה גם אני חטפתי עשרים ושבע שנים ומשתחרר אחרי
חמש עשרה, לא כל כך נורא. גם אני ישבתי על אונס ורצח והנה ביום
ראשון אני בחוץ. אני לא צריך מהומות בתורנות שלי, אתה מבין
זאבי."
"אז אתה פשוט מפחד שיאנסו אותו בתאים האחרים, מה? אולי שמעון
או שלמה יעשו ממנו משרתת וזונה. מה, הוא כזה יפה? עור חלק? תחת
כדורי, חמוד ו..."
"הי! מספיק. אל תתלהב, חתיכת פסיכי. אם אתה רוצה לצאת מפה ביום
ראשון, אז בלי שום בעיות."    
זאבי שותק, מסתכל על נקודה בקיר מאחורי אזולאי.
"שמע," אומר אזולאי, בפנותו אל הדלת, "אני מזהיר אותך. תתייחס
אליו יפה. פנה לו מקום בארונית. קח את הסמרטוטים שלך מהמיטה
שלו. אני לא רוצה שום צרות בתורנות שלי, הבנת?"

ב
מבלי לסדר את חפציו, דוחף אותם יואל פופר מתחת למיטה ושוכב
עליה. בחור צעיר כבן עשרים ושתיים. צנום, שחרחר, בעל תווי פנים
יפהפיים, נשיים במקצת, עיניים שחורות וגדולות, שבצל ריסיהן
הארוכים כמניפות מסתתר מבט של ברדלס האורב לטרף בסבלנות אין
קץ. כעבור דקה קם ומכריז, "המזרון הזה מלא גבשושיות, ממש גבעות
ועמקים. אי אפשר לשכב עליו."
"תהפוך אותו," אומר זאבי, "ושים את הרגלים בצד של הגבשושיות.
ביום ראשון תוכל לקבל את המיטה שלי, המזרון ממש בסדר. אתה יודע
מה, אני אשאיר לך גם את הרדיו שלי. אני משתחרר ועף מכאן."
"כן, אני יודע. כלאי אזולאי סיפר לי שאתה משתחרר. תודה על
הרדיו."
זאבי מתהפך על צד שמאל, מתבונן ביואל המארגן לו את המיטה
בתנועות מגושמות משהו. לא פלא שאזולאי מפחד עליו, יש לו פיגורה
משגעת ופרצוף מדליק.
יואל נשכב על המיטה בשנית ואומר, "עצה טובה. עכשיו זה יותר
טוב. אז אתה משתחרר ביום ראשון, מה? כמה זמן ישבת?"
"חמש עשרה שנים."
"וכמה קבלת?"
"עשרים ושבע. הורידו לי על התנהגות טובה ומחלת לב."
"על מה קבלת?"
"כמוך, על אונס ורצח."
נופלת שתיקה ויואל מסתובב על צד ימין ומתיז, "אני לא אנסתי
ואני לא רצחתי."
"בטח, איך שאתה רוצה. מתי היה המשפט שלך?"
"הבוקר. שפטו אותי הבוקר והעבירו אותי ישר לכאן. אני הולך
לערער על זה... אבל אני לא בטוח שאני אמשיך עם העורך דין שלי.
הוא נראה לי חרא של עורך דין. תראה מה יצא לי ממנו, עשרים
ושמונה שנים... על כלום, לא אנסתי ולא רצחתי, אני חף מפשע.
תפרו לי תיק. אני לא יכול להאמין שזה קורה לי, בחיי, איך
שהסתבכתי, עשרים ושמונה שנים, אלוהים, עשרים ושמונה שנים .."
ולפתע הוא מליט את פניו בכפות ידיו ומחניק התייפחות.
זאבי לא מגיב. איזו דובשנית, הוא חושב. ולאחר רגע אומר,
"תירגע, תירגע. זה לא יעזור לך. גם אני עברתי את זה. עורכי
דין, ערעורים. לא הצלחתי בכלום, הם לא ויתרו לי אפילו על שעה.
כלום. אבל בסוף הכול עובר. חמש עשרה שנה. מה לעשות, אבל ביום
ראשון אני בחוץ."
"אז מה... אז לא הצלחת בערעור...  אז אתה בסוף, מה אתה מרגיש,
אשם או לא אשם?"
"מה זה חשוב, אשם או לא אשם, מה זה חשוב? אני את חובי לחברה
שלמתי בשלמות. היא קבעה שאני אשלם חמש עשרה שנה ואני שלמתי, כל
רגע ורגע, כל שנייה ושנייה. עכשיו אני נקי. מה שהיה היה. ביום
ראשון אני אזרח חף מכל פשע, אזרח עם תעודה לבנה כמו שלג."    
"אבל מה אתה מרגיש, בן אדם? מה אתה מרגיש בלב שלך, בתוך הלב
שלך? אתה מרגיש אשם או לא אשם? אני יודע," מכה יואל על חזהו,
"שאני לא אשם. אני יודע שאני הולך לשרוף פה עשרים ושמונה שנה
בחינם, וזה הורג אותי. זה פשוט נורא. אני לא אשם. אתה מבין?"
"זו בדיוק הנקודה," מתיישב זאבי על המיטה שלו, "אם לא תבין את
זה, החיים שלך כאן יהיו גיהינום. אתה צריך לסגור בראש שלך את
החיים הקודמים, לשכוח אותם, ולהבין שמעכשיו, מה שיש זה כלא.
אלה החיים החדשים שלך. זהו. אחרת תשתגע, לא תחזיק מעמד. זה לא
חשוב בכלל מה שאתה מרגיש, ומה שאתה חושב שאתה יודע. אחרי חמש
עשרה שנים, זה כבר לא משנה. אם אתה אשם, אז אחרי חמש עשרה שנה
הכול נמחל לך ואתה טהור כמו שלג. אתה שלמת את החוב שלך במלואו.
אם אתה לא אשם, אז זה קשה, אני לא אומר שלא, אבל אחרי חמש עשרה
שנה, אחרי שנשרף לך חלק גדול מהחיים, אתה כבר בן אדם אחר, אתה
כבר בן אדם של חמש עשרה שנה בכלא, אתה כבר לא מרגיש יותר אשם
או לא אשם. זה כבר לא חשוב. למי זה אכפת? בין כה וכה, אחרי חמש
עשרה שנה, אתה זכאי."
"אבל אני לא אשם!" צועק יואל. "אני לא אשם!"
"הלו, הלו, אל תתחיל עוד פעם. מספיק. תגיד, אתה באמת חושב שאתה
לא אשם?"
"כן."
"אז בוא נראה. אתה הכרת את הבחורה או לא?"
"כן, אני הכרתי אותה."
"ואיפה נפגשת איתה ביום הרצח?"
"בערב."
"בערב, מה?" מתחיל זאבי לצחוק, "איך שאתה מפליל את עצמך. בערב
שבו היא נרצחה?"
"כן. אבל אני לא רצחתי אותה."
"דפקת אותה?"
"בטח. היא הסכימה."
"בטח, הן תמיד מסכימות. ואתה בטח טוען שהיא נרצחה אחרי שעזבת
אותה, מה?"
"כן."
"איפה זה היה?"
"בדירה שלה."
"ומה עם טביעות אצבעות? היו שם עוד טביעות אצבעות חוץ משלך?"
"בטח שהיו."
"נו?"
"המשטרה אומרת שלכולם יש אליבי."
"ואתה עדיין חושב שתפרו לך תיק? בחייך."
משתררת דממה ארוכה ויואל שעומד לחזור ולשאול: ומה אתך? האם אתה
אשם? האם תכננת מראש את הפשע? נוכח לדעת שזאבי נרדם. הוא מתהפך
על גבו ובוהה בתקרה האפרורית.

ג
"התעורר, התעורר." גוחן יואל פופר מעל זאבי, סותר על פניו קלות
ומטלטל אותו. "זהו, סוף סוף התעוררת. הנה אתה פוקח בקושי את
העיניים הכחולות שלך, שנפערות באימה, כי קשה לך לזוז. גם לנשום
קשה, מה? והרוק בטח נתקע לך בגרון, אבל עדיין אתה לא נחנק
ממנו. עדיין אתה יכול לעשות תנועות של בליעה. כן, כן, בדיוק
ככה. וגם הלב שלך עדיין דופק, אבל לא לזמן רב. חבל, חבל, אל
תנסה לזוז, התנועות הקטנות האלה לא יעזרו. לא כדאי גם להתאמץ
ולנסות לדבר. אוה, אוהה, בוההה. אני יכול לקרוא את כל מה שאני
צריך מהעיניים שלך, אפילו בלי שתמצמץ. אני רק מסתכל בתוך
האישונים שלך, וקורא אותך כמו ספר פתוח. האישונים מתפקדים יוצא
מן הכלל. ומה האישונים אומרים לי? מה האיש הקטן הזה שבתוך העין
שלך מספר לי? ותאמין לי שלא חשוב באיזה אישון אני מסתכל, בימני
או בשמאלי. הנה מה שהוא מספר לי: מה קורה לי? מה קורה כאן? למה
אני לא יכול לזוז? מי אתה, יואל? אני בטח בחלום, בסיוט? לא,
אתה לא בחלום, הכול מציאותי, הכול סיוט אמיתי."
יואל מרים מזרק ומקרבו אל מול העיניים של זאבי, "אתה רואה, זה
כל הסיפור. זריקה של תמיסה מיוחדת על בסיס רעל הקוררה. אתה
יודע, זה רעל שמשתק את הגוף, רעל שהאינדיאנים באמזונס משתמשים
בו למריחת החיצים כדי לצוד ציפורים וארנבות. פשוט ויעיל. זה
משתק את מערכת העצבים המרכזית, את השרירים, מאבן את הגוף, אבל
משאיר את החושים בערנות מלאה. אתה מסוגל לשמוע, לראות ולחשוב,
אבל לזוז בקושי. זה תלוי בריכוז של התמיסה, ריכוז גדול מדי
ואתה משותק ונחנק מייד. הי, הי, לא כדאי להתאמץ ולזוז, אם לא
תירגע, אני תוקע לך עוד זריקה."
יואל מוציא חפיסת סיגריות, מצית אחת ואומר, "אתה זוכר, אחרי
שאנסת אותה וחנקת אותה, הצתת לך סיגריה של אחרי. איזה כיף לא
נורמאלי, מה? גם לאנוס, גם לרצוח וגם לעשן סיגריה. ואחר כך,
הורדת מעליה את התכשיטים והטבעות, והוצאת מהארנק שלה כסף
ממכירת יהלומים. מאיפה אני יודע? תכף אגלה לך את הסוד."
יואל גוחן אל זאבי ולוחש לו באוזן, "אני הייתי בארון הבגדים
שלה. שם אהבתי לשחק, שם היה המחבוא שלי ושם גם היו כל החברים
הכי טובים שלי, ספיידרמן, סופרמן, סוס הפוני הקטן וגם הברדלס
הגדול שאותו צדתי אולי אלף פעמים. ומשם ראיתי אותך אונס אותה
ורוצח אותה, חונק אותה ומסתכל לה בעיניים עד שהפכו ריקות
וזגוגות."
יואל מתרומם מבלי להתיק את מבטו מעיניו הלטושות של זאבי. "כן,"
הוא אומר, "אימא שלי. ואבא שלי שבא אחר כך מהעבודה, אחרי יום
גדול בבורסת היהלומים, ראה את אהבת חייו, את נורית, את נוריתה
כפי שקרא לה, את אימא הבזויה והמתה, נשבר לגמרי. הוא לא מדבר,
חצי משותק. אתה מבין, משהו ניתק במוח שלו, הרצון לחיות, והוא
כלוא שם בתוך הגוף שלו, והגוף שלו כלוא בבית הבראה כבר חמש
עשרה שנה. הוא אפילו לא הבחין שיצאתי מהארון ולא יודע שאני,
הילד הקטן, הייתי עד יחיד לאונס ולרצח. חמש עשרה שנה. חמש עשרה
שנה מאכילים אותו, רוחצים אותו ומשכיבים אותו לישון. חמש עשרה
שנה נשרפו לו מבלי שנשאר אפילו אפר של זיכרון במוח שלו.
אבל אתה במשך חמש עשרה שנה, אכלת, ישנת, חלמת, דברת, צחקת,
קראת עיתונים, ספרים, שמעת חדשות ומוסיקה, ראית סרטים, התלוננת
על טעם האוכל... ראית את השמש, השמיים והעננים, את העצים
הירוקים והפרחים בגינה, הרחת את הגשם הראשון, את זעת הקיץ...
עשית אפילו ב.א. במחשבים! וכולם מלאי התפעלות מהשיקום המושלם
שלך, סידרו לך אפילו עבודה בהי-טק, אתה ספינת הדגל של שיקום
האסיר... הי, גם הסתכלת על תמונות של נשים ערומות, ואוננת לך
בנחת. אבל אני, אני לא יכול לשכב עם נשים! אני לא יכול לתנות
אהבים. אני לא יכול ליצור קשר, כי בכל פעם אני רואה את אימא
נרצחת תחתיך ואתה במבט כחול וקר, שמציף אותי בדם גם כשאני מרים
את מבטי לכחול השמים, בחיוך עוויתי נהנה מהפרכוס האחרון שלה.
והתמונה הזו, התמונה הזו שרודפת אותי מבלי להרפות, אני מצליח
להשתחרר ממנה רק כשאני מחליף אותה בראש שלי בתמונת המוות שלך,
כשאני רואה בדמיוני איך שהחיים שלך מתנדפים, והעיניים שלך
הופכות ריקות וזגוגות. רק אז הברדלס הזה שבתוך הראש שלי מפסיק
לשרוט לי את המוח והשאגות המחרידות שלו הופכות לדממת מוות שקטה
ומתוקה.
אתה בטוח ששילמת את החוב שלך, אתה מרגיש נקי וטהור, משום שכך
קובע החוק. הכול נקבע לפי החוק, ואתה הרי שלמת את התשלום
בשלמותו. חמש עשרה שנה שלמות ועגולות. אבל איפה נכנס בחשבון
זמן המאסר הזה שלך, הסבל של אבא? הסבל שלי? החיים ההרוסים שלו?
שלי? אולי מגיע לך לשבת עוד שלושים שנה? חמש עשרה שנה עבור
החיים ההרוסים של אבא, ועוד חמש עשרה שנה עבור החיים ההרוסים
שלי. ואולי מגיע לך לשבת כל החיים שלך, עד המוות, בצינוק? לא.
אתה לא תצא לחופש ביום ראשון. אתה תמות. אני אהרוג אותך. אתה
תמות בדיוק ברגע שריח השחרור עולה באפך, בדיוק ברגע שאתה מרגיש
הכי טהור משהרגשת בחיים שלך, ברגע שאתה בטוח שפרעת את החוב
לכולם. החוב לכולם, חוץ מהחוב לאימא, לאבא, ולי. לנו לא שלמת,
לנו לא פרעת שום חוב. ואני אמשיך להתבונן בעיניים הכחולות שלך
המוכות בפלצות גם לאחר שהזריקה הזו שאתן לך תיצור התקף לב
מאסיבי, סופי, שיוציא ממך את הנשמה.

ד
"נו," שואל אזולאי עם סגירת דלת משרדו, "הצלחת או שלא הצלחת?"
"מה אתה חושב," אומר יואל פופר כשהוא מתיישב מול שולחן הכתיבה
של כלאי אזולאי, "יש מישהו בעולם שלא יגלה את האמת כאשר זריקת
הקוררה משתקת את גופו, ולא יסכים לזמר כדי לקבל את האנטידוט?
"אין." קובע אזולאי ועיניו מתרוצצות בסדקים שלהן בחמדנות.
"נו?"  
"הוא גילה לי את הכול. אל תדאג."
"כמה בדיוק?" שואל אזולאי בשקיקה.
"זה לא עניינך. אנחנו הרי הגענו להסכם. אתה בחרת לקבל סכום
קבוע של שלוש מאות אלף שקל, לא משנה אם אצליח או שלא אצליח
להוציא ממנו אינפורמציה על המקום שבו החביא את שקית היהלומים,
שעל גנבתם רק אני יודע. חמישים אלף כבר קיבלת דמי קדימה,
ועכשיו אתן לך מאתיים וחמישים אלף נוספים. בדיוק כמו
שסיכמנו."
"שמע, לא מגיע לי עכשיו איזושהי תוספת קטנה? אחרי ההצלחה
שלך... איזה חמישים אלף נוספים." אומר אזולאי בחמדנות.
" מאתיים וחמישים אלף. בדיוק כמו שסיכמנו."
"או קי. שיהיה. רבע מליון. ועכשיו תגיד לי מה יהיה עם זאבי
כשיקום מהשינה?"
"שום דבר. הוא לא יקום. הוא ישן לנצח."
"לנצח? על מה אתה מדבר? מה קרה?"
"תקלה קטנה. הוא חטף התקף לב ומת. לא לקחנו בחשבון שיש לו לב
חולה, והזריקה השפיעה לא טוב וגרמה להתקף קטלני."
"מה אתה מבלבל את המוח?" פולט אזולאי בבהלה, "לאיש הזה אין לב
חולה. הלב שלו מאה אחוז."
נופלת שתיקה ויואל מעלה חיוך רחב על פניו ונועץ מבט חד באזולאי
שאישוניו מתחבאים מייד בסדקי עיניו כעכברים זערוריים.
"האא," אומר יואל, "הנה, יצא המרצע מן השק. לזאבי אין בכלל
מחלת לב. אז מה זה אומר לנו, אזולאי? שרופא הכלא, דוקטור דן
עברי, סידר לזאבי מסמכים על לב חולה עבור תשלום מזאבי... אתה
יודע, האמת, אני חשדתי במשהו כזה, כן... זאבי הרוויח שלוש
שנים, ואתה קבלת תשלום מדוקטור דן עברי עבור העלמת עין, דמי
שתיקה, כמו שקוראים לזה."
הם מחליפים מבטים חדים, ואזולאי רואה בעיני יואל פופר את פני
הברדלס המגואלות בדם הנקמה. הוא מתנשם, מתרומם מכיסאו, ונופל
עליו, "אז עכשיו תקעת אותי עם גופה. מה אני עושה איתה?"
"שום דבר. דרוש מדוקטור דן עברי לאשר שזאבי נפטר מהתקף לב בגלל
התרגשות יתר לפני השחרור, הרי היה לו לב חולה מאד שבגללו
הורידו לו שלוש שנים. מקרה מצער, מה לעשות? כאלה הם החיים,
למרות השיקום והתואר במחשבים."    
"הוא ירצה כסף."
"בטח שהוא ירצה כסף. אבל לך יהיה שלוש מאות אלף שקל. תן לו
בדיוק כמה שהוא קיבל עבור הדיאגנוזה המדומה על לב חולה."
"תן לי כבר את הצ'ק על רבע מליון."
יואב מוציא פנקס צ'קים, כותב צ'ק על סך של רבע מליון שקל, אך
לא חותם עליו.
"תחתום." דורש אזולאי.
"לא. רק אחרי שתוציא אותי מבית הסוהר. כמו שהגנבת אותי במכונית
שלך פנימה, כך תגניב אותי החוצה. אחתום על הצ'ק רק מחוץ לבית
הסוהר."
שוב הם מחליפים מבטים קטלניים, ואזולאי קם ואומר, "בוא."

ה
יואב מחנה את מכוניתו לפני בית ההבראה ונכנס פנימה.
"איך אבא היום?" הוא שואל את האחות הצעירה.
"כרגיל. הוא בחדר שלו. הושבנו אותו מול הטלוויזיה. אולי זה
יעזור."
פותח את הדלת בלי להקיש עליה. אבא יושב בוהה בטלוויזיה. הם
מטפלים בך יפה, הוא חושב. היום אתה יוצא מכאן, אומר הוא בלבו
בשמחה מהולה בעצב. נרכן אל אביו, מחבקו בזרועותיו, לוחצו אל
לבו, ולוחש באוזנו, "אבא, אני הרגתי אותו. הוא כבר לעולם לא
יצא לחופש. אני הרגתי אותו. הכול נגמר, אבא. אפשר להתחיל
לחיות. הרגתי אותו."
הוא מהדק את חיבוקו ונושק לאביו על לחיו. וכשרוצה הוא להתנתק,
חש את זרועות אביו חובקות אותו ברטט ומרגיש את לבו המפרכס
ומפרפר כלבה רותחת הנאבקת בקליפת האדמה שכולאת אותה. נחנק, הוא
משתחרר מזרועות אביו ויוצא מהחדר, סוגר את הדלת על הקול הנורא
שבוקע ופורץ מנבכי לבו של אבא: "נוריתההה".
"אני לוקח היום את אבא," הוא אומר לאחות הצעירה. "אני חושב
שבבית מצבו ישתפר. פתאום הוא התחיל לדבר."
האחות החלה למלא את טפסי השחרור, וזרקה אליו מבט מזווית העין,
איזה עיניים יפות יש לו, חשבה, והמבט שלהן כה רך ורחום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אישית
i feel like
shit


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/10/04 14:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סם ש. רקובר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה