יום שישי, השעה כמעט חצות. אני, נחום וג'ק, תייר שהיכרנו זה
עתה בפאב פינתי עם ריח חזק של רום וקוניאק, מטיילים ברחובות
יפו כדי להוריד מעט את האלכוהול ולנשום קצת אויר צח. ג'ק מספר
לנו על הפאבים באנגליה, ואני אומר לו שכבר הייתי שם בפסטיבל
הג'ז ב-1999. שלושתנו היינו די שיכורים כשראינו את הפיאט פונטו
עוברת במהירות ועוצרת בחריקת גלגלים אל מול איש מבוגר, כרסתן,
מעונב ומכופתר שנראה כאיש עסקים. רובה נשלף מהמכונית, נורו
שלוש יריות והמכונית עזבה בחריקת גלגלים ברגע שהם הבחינו בנו
והבינו שיש עדים. רצנו אליו. הוא חירחר למוות ונתן לנו
מזוודה...
"ק... קחו את המזוודה הזאת ל..." ולפתע הפסיק לנשום.
ג'ק היה מבוהל. "היי מאן, וואט דה פאק קרה פה?" - עניתי לו:
"תרגע, מאן. כרגע זה המצב ואין ברירה. שלושתנו ראינו את זה,
שלושתנו שותפים לעניין. פרטנרס, אוקיי מאן?"
ג'ק הנהן. הבטתי על נחום והוא גם הנהן, אך הוא היה נראה רגוע
לחלוטין ועל פניו התפשט חיוך תוך כדי פתיחתו את המזוודה. עיניו
נצצו. מתוך המזוודה חייכו אלינו ערימות של שטרות, תפוסים טוב
טוב, שטרות יפים, אדומים, של מאתיים שקל. "בואו נעוף מפה
קיבינימאט לספור את השלל", צהל נחום, ושלושתנו רצנו מהר לתוך
הרכב של נחום ונסענו ונסענו ולא ידענו לאן.
שבת בבוקר, יום יפה. כולנו שותים מלא קפה, וזה לא ממש עוזר לנו
להרגע. רק נחום נראה צלול. שלושים ושניים מליון שקלים חדשים,
סיימנו את הספירה. "היי מאן, אנחנו פאקינג מיליונרס!" צעק ג'ק,
ונחום קפץ עליו וצעק: "שאט אפ מאן! דיסקרטיות... אתה יודע מה
זה? דיסקריט? נו, כמו החברה שעשתה את ה-3dstudiomax..."
שלושתנו צחקקנו.
הגופה של נחום מונחת לידי. הוא כבר מתחיל להסריח. ג'ק הלך מצד
לצד עם אקדח הבארטה ששלף והפתיע את כולנו. אני עדיין המום,
כולי לבן כמו סיד. "לא הייתם צריכים טו לצחוק עליי מאן, לא
הייתם צריכים טו קול מי ג'מפינג ג'אק פלאש. יש לי טראומה פרום
דיס סונג, יו פיס אוף שיט!" - "טוב מאן! אני לא אגיד כלום! קח
את הכסף ולך! אני לא צריך את כל זה כבר. הרגת את החבר הכי טוב
שלי." - "אנחנו פרטנרס! דונט בולשיט מי! טייק טוונטי פור ד'ה
בלאגאן. איים רילי סורי אבל אתה לשכוח חבר שלך מהר עם כזה כמות
כסף. טראסט מי. הוא פשוט לא היה צריך לצחוק עליי. יו פיי פור
מיסטייקס".
לא ידעתי מה לאמר. לא היה אכפת לי כבר מהכסף. לא מכלום. רק מזה
שהפסיכי הזה דפק 5 כדורים בנחום רק כי הוא צחק על איך שהוא
רוקד. אז?! אז הוא השווה אותו לשיר של הסטונז, מה רע? לי זה
היה מחמיא. "קיל מי פליז", ביקשתי ממנו. "וואט?! אתה רוצה אני
קיל גם אותך?! אתה פאקינג סייקו? טייק דה מאני אנד גו! נאו!
אני לא מכיר אותך יותר!" הוא מדבר על סייקו, המדרוב הזה...
שבת בערב. אני נקי ויושב בסלון, אוכל פיצה מחוממת מאתמול. הכל
חזר לקדמותו, רק נחום לא פה. ברחתי כמו מטורף מהג'ק הזה
ומהכסף. נראה לי שאני אעזוב את הארץ עוד הלילה, אני לא רוצה
להתמודד עם כל זה, לא עוד.
פתאום אני רואה בטלויזיה את ג'ק המקפץ, עם שלשלאות. הקריין
אומר שמדובר ברצח מדרגה ראשונה ולא ברור המניע. כנראה שהוא
הצליח להחביא את הכסף איכשהו. האמת, לא ממש אכפת לי, שיזדיין
הכסף.
"הלכנו, אני ונחום, לטייל אחרי שישבנו בבאר ביפו, קרוב למחסן
בו נמצאה גופתו של נחום. פתאום ראינו את הפסיכי הזה מפוצץ
ביריות איש בחליפה שחורה שהלך עם מזוודה". - "אתה בטוח שזה
הנאשם?" - "כן, כבוד השופט. לאחר מכן הוא חטף אותנו וניסה לשחד
אותנו בחלק מהכסף כדי שלא נגיד כלום. פתאום הוא החליט להוכיח
לנו שהוא לא צוחק, אז הוא פשוט שחט את נחום מול העיניים שלי. 5
כדורים בראש, הסתובב אליי ואמר לי: "אתה טו בי מאוד בשקט"...
אחרי כמה דקות ניצלתי רגע שהוא לא ראה אותי ורצתי עד הבית".
כך הסתיימה העדות שלי, וכך הצלחנו להלביש לחרא הזה 2 מאסרי
עולם. עברתי על פניו אחרי המשפט וכל מה שהיה לו להגיד, בעיניים
דומעות, "פרטנרס, אנחנו פרטנרס".
אז זהו, שלא.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.