לבד הנני עומדת. שם בחשכה הגמורה.  מסביבי הגוויות הכואבות של
מגדל האהבה. מלחמה לא קלה זו הייתה, הוא רק חיפש כיצד לשלוף את
חרבו, ולתקוע אותה עמוק בבשרי. על דברים שכאלה לא קל להתגבר
כשאת לבד, בחשכה הגמורה. מגדלי הרגשות שלי כבר מזמן נהרסו, מה
שנשאר מהם הוא רק סימן היכר קל שבקלים, צריבה כואבת למה שהיה.

וזה כואב, לעזאזל. הנני רואה את עצמי כקורבן תלוי על גרדומו של
אלוהים. רק שם, בין כל המלאכים שלו ונהרות הצדק והשכינה, אמצא
את עצמי. רק שם אוכל לחדש את מגדלי האהבה, את הממלכה התמימה
שנבנתה. הוא הרס, הוא תקע בי את חרבו שיצרה כאבים עזים. שם
למעלה אחפש איך אתקע אני את חרבי בבשרו.