רגלייך חצובות בסלע לבי, ילדה
ואינן מוכנות לעזוב את מקומן.
שמך, החקוק באבנים וברוח,
טומן בחובו שמות אחרים,
של אנשים אחרים, שלא זכו לראות עוד אור יום.
ידייך גיששו אל פטמתי המצומקת,
הכחולה והקשה והמוכתמת בדם.
"אין לי חלב לתת לך", אמרתי.
ואת,
שלא הבנת,
הנחת את ראשך על ברכיי
באפיסת כוחות מוחלטת.
שקט.


(14.8.04, פולין)