אני
הבתולה מאורליאן
והשמש בשולי אדרתו של יום חדש.
אני
מקומות המסתור ומקומות המחבוא,
נושאת בבשרי את אפרם של המתים.
אני
היש והאין
הפורץ מתוכי כאנקת-גבהים מוטרפת.
אני
שנגיסותיו הרכות של הזמן הותירו בי את חותמן המעוות,
חותרת בשמי הלילה אל ירח
חלבי, והוא מאיר אותי באלפי עיניים זוהרות.
עתה אינני לבדי -
אני עומדת, מושפעת
מן הגרביטציה ומן המלאכים,
נאנקת מאושרו של רגע.


(15.8.04, פולין)