אני
הבתולה מאורליאן
והשמש בשולי אדרתו של יום חדש.
אני
מקומות המסתור ומקומות המחבוא,
נושאת בבשרי את אפרם של המתים.
אני
היש והאין
הפורץ מתוכי כאנקת-גבהים מוטרפת.
אני
שנגיסותיו הרכות של הזמן הותירו בי את חותמן המעוות,
חותרת בשמי הלילה אל ירח
חלבי, והוא מאיר אותי באלפי עיניים זוהרות.
עתה אינני לבדי -
אני עומדת, מושפעת
מן הגרביטציה ומן המלאכים,
נאנקת מאושרו של רגע.
(15.8.04, פולין) |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.