קרה לכם פעם שפחדתם שאף אחד לא באמת מכיר אתכם כמו שאתם,
מבפנים, בלי הצגות סצינות, רשמים ופוזות מיותרות? לי זה
קרה..זה קורה בכל יום. בכל פעם שאני קמה בבוקר, בכל פעם שאני
מדברת אם החברים, בכל פעם שאני צוחקת..אני משתתקת בתוך עצמי,
מתכנסת וחושבת ש"היי בנאדם היום קם בבוקר ולא יודע ששעה אח"כ
הוא יתפוצץ בצומת"..והמחשבה שמישהו, אפילו לא אחד יכיר אותי
כמו שאני באמת, הפחידה אותי עד מוות, בגלל שרציתי שיזכרו אותי
כמו שאני באמת, מבפנים, אני האמיתית..הדבר שהכי הכאיב בכל
הסיפור הוא, שידעתי שאנשים חושבים עלי או יודעים עלי דברים ממש
לא נכונים שהופכים אותי למישהי אחרת, שמדביקים לי סטיגמה לא
נכונה, שמקטלגים אותי ומשייכים אותי לקבוצה מסוימת..שנאתי את
זה. רציתי להספיק לעשות את כל הדברים שלא עשיתי עד היום, ומצד
שני ידעתי שאני צריכה לחכות. קיוויתי שגם הם, אותם הדברים האלו
ייחכו לי, שגם הוא..שגם הוא ייחכה לי...שלא יילך לשום מקום..
רציתי להיות במקום אחר ולחוות את החוויות של אותו
המקום..בקיצור- הכל, רק לא כאן, לא אם אותם האנשים.. ומצד
שני-אהבתי את כולם כל כך, והמקום הזה, ששנאתי עד עמקי נשמתי,
הפך לבית שלי, למבצר הפרטי שלי, זה שרק בו אוכל להיות מוגנת,
אבל לא לעוד הרבה זמן... לא הייתה לי ברירה אלא לחכות. לחכות
שהזמן יעבור, לחכות שאני אגדל, לחכות ולהישאר בתקווה שגם כל
שאר הדברים ייחכו לי. אם הייתי יכולה..הייתי עוצרת את הגלגל של
כל היקום הזה, עושה את כל מה שאני רוצה להספיק לעשות מבלי שאף
אחד יפריע לי בדרך שלי, גודלת קצת  ואז ממשיכה לסובב
אותו....אבל אני לא יכולה.. כמו שיש הרבה דברים שאני לא יכולה
לשלוט עליהם.. עליו למשל.. לעולם לא הצלחתי ולעולם גם לא
אצליח... כי אהבה זה לא דבר ששולטים בה. רק חבל שהבנתי את זה
כל כך מאוחר.