New Stage - Go To Main Page

ארז רונן
/
זה הבן שלנו

שלושה חודשים עברו כבר מאז שקבלתי רישיון ועדיין לא דרסתי אף
אחד.
אמא שלי אומרת שזה לא יכול להמשיך ככה, ושהיא לא מבינה איך
בכלל נתנו לי רישיון ומי הבוחן הדפוק שהעביר אותי, ואבא פשוט
מסתכל עליי כל הזמן במבט מאוכזב ועושה 'לא' עם הראש ולא אומר
כלום. ואני, אני לא מבין על מה כל המהומה. אז נכון שאנחנו חיים
במדינה שככה כל יום יש איזה שני הרוגים לפחות בתאונות דרכים,
ונכון שכמעט כל אחד סטטיסטית היה מעורב בתאונת דרכים, אבל זה
לא אומר שגם אני צריך להיות חלק מכל הבלאגן הזה.
ואפילו שאני לא כל כך מבין למה אני צריך לדרוס, או לפחות להרוס
טוטאלית איזה אוטו או שניים, אני מנסה כמיטב יכולתי. אני נוסע
במהירות מופרזת אבל זה לא משנה כי כולם נוסעים ככה, ואני עובר
באדום אבל זה גם לא משנה כי כולם ככה, ואם יש איזה אחד שמעז
לצפור לי אז אני יוצא מהאוטו ומכניס לו מכות, אבל גם זה לא
משנה כי כולם ככה. והולכי רגל גם כבר אין כמעט. הרוב הפסיקו
לחצות כבישים, מהפחד, וברוב הרחובות יש מעקי בטחון כדי
שמכוניות שאיבדו את השליטה לא יתדרדרו ויהרגו אנשים ברחוב.
ואני, אני הקרבן של כל העסק. עברתי את הטסט ממש בנס, כי אם היה
לי טסטר טיפה יותר קשוח הוא לא היה מעביר אותי. מה הפלא?
הצלחתי לדרוס רק 11 חתולים טועים, בעוד שכל תלמיד נהיגה יודע
שהמינימום שצריך בשביל לעבור טסט זה 15. מי יודע, אולי בפעמים
שעברתי במהירות מופרזת על פסי ההאטה המעצבנים שמרכז הרצליה
הטסטר חשב שדרסתי חתולים, כי היה כזה באמפ מהקפיצה של האוטו.
את המהירות המותרת עברתי רק בחמישים קמ"ש. פעם אחת אפילו ראיתי
את הרגל של הבוחן מתחילה לזוז באופן מעורר חשש לדוושת הגז, אבל
מהר מאוד לחצתי את הרגל שלי על הגז חזק יותר, והבוחן החזיר את
הרגל למקומו. כאשר החניתי את האוטו חזרה במשרד הרישוי (ותוך
כדי כך דפקתי את שתי המכוניות שחנו ליד), הייתי בטוח שלא
עברתי. הטלפון מהמורה שלי לנהיגה, כמה שעות אחר כך, הפתיע אותי
לגמרי. 'יו, ארז, יא נבלה!!! איך ככה עברת טסט, איך? חשבתי שלא
תעבור טסט שביעי אתה, וככה אתה עובר לי ראשון?'. לא האמנתי
בהתחלה. אני? עברתי טסט? שאלתי אותו אם הוא עובד עליי. הוא אמר
שלא. תקעתי צרחת שמחה ששמעו בכל הרחוב.
לוקחים כמה ימים מהיום שעוברים טסט עד שמקבלים את הרשיון ליד,
וגם יש חודשיים שצריך לנסוע עם מבוגר, אבל למי איכפת מזה. דקה
אחרי שניתקתי למורה שלי יצאתי מהר וגנבתי אוטו לאיזה שכן.
יצאתי לנסיעה ראשונה עם רשיון, בלי מורה שיגיד לי מה לעשות.
נסעתי 90 קמ"ש בעיר, לא עצרתי בעצור, וכשראיתי את הזקנה
המעצבנת הזאת מנסה לחצות את הכביש האצתי כדי להספיק לפגוע בה,
אבל לא הצלחתי. חזרתי הביתה מאוכזב.
וזהו. מאז עברו כבר שלושה חודשים, ושום דריסה. שום דבר. אני
חושב שאני היחיד בארץ שלא השתתף אף פעם בתאונת דרכים.
אני שוקל להפסיק לנהוג. כן, זה מה שאני אעשה. אם אני לא מסוגל
לנהוג נורמאלי, אז כדאי שאני לא אנהג בכלל.
בגלל ההחלטה הזאת, במקום לנסוע לבית ספר למחרת הלכתי אליו
ברגל. בגלל ההחלטה הזאת, עברתי את הכביש הראשי (כשהרמזור היה
אדום, כמובן. מה הטעם לחצות כביש כשהרמזור ירוק?). מכונית
ירוקה. בום.
איזה קטע. מי היה מנחש שבגלל ההחלטה הזאת אני סוף סוף אצטרף
לסטטיסטיקות. מי היה מאמין?
ולמרות שאני לא יכול לראות, כי אני שוכב בקומא כבר שבוע באיזה
בית חולים מסריח בכפר-סבא, אני בטח שכשאמא ואבא באים לבקר הם
מחייכים בגאווה, ואומרים לכל מי שעובר לייד המיטה שלי: 'אתם
רואים אותו? זה הבן שלנו.'



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 3/10/00 12:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז רונן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה