אני יושב עם חכה שקופה
על שפת אגם גווע
זיכרונותי
( כשלונה של אימי )
עולים אחד אחד.
הרשת עולה מרופדת דגים
דג אחר
דג
אחר דג.
אין דגי זהב.
אף לא אחד מהם שמח
להציע לי לחזור אל אותם הימים.
בנעליים יחפות היתי רץ אליה /
הכנתי לה בגן - /
סוכריות מרות מקליפות של פומלית /
וחצאי תפוח מיובשים על מקלט האבנים השחורות /
וענבים שהפכו לצימוקים באותו המקום.
במגפיים כחולים /
בחנדג' /
בין חרדלים צהובים /
היו חיוכי אמיתיים, ומי הנחל קרים, וחיבוקה חם ואוהב /
ומוחץ /
ושלנו.
את מי אתה אוהב ?
את מי אתה הכי אוהב.
את מי אתה הכי אוהב בעולם.
חושך יום שבת.
בראשית ברא אלוהים את אימי והיא היתה לי לאור גדול -
בחושך על פני התהום/
ורוח אבי מרחפת על פני המים.
ויהי אור.
שכן אימי אמרה: "תדליק את האור".
ויהי חושך. יום אחד.
ויהי אור.
שכן, ידעתי כבר להדליק את האור בחדר לבד.
ויהי חושך.
שכן אימי כיבתה את האור - אחרי שעצמתי את עיני.
יום שני.
ויהי אור - ויהי חושך.
שכן, עשיתי את שניהם לבד.
ואימי נשארה ביום השני.
יום שלישי.
ויהי אור וחושך רביעי חמישי שישי /
ורוח אבי עדיין מרחפת על פני המים.
ואימי יושבת בחושך, לבד, בוכה. /
שכן כבר ביום השני שבת לה אלוהים מכל מלאכתו אשר עשה.
ויהי חושך יום שבת.
חיכינו פעם שתבוא /
לארוחת ערב בקיץ /
ובסוף היא לא באה.
והשתיקה הזו /
וההרגשה שמישהו זנח אותנו /
מאחורי המורן הגדול ועץ הקומקווט /
ולפני השסק החולה /
נשארה בי.
תמיד.
אחרי/ש/ניסיתי/לקטוף/רימון/והעץ/סירב.
נמשך/איתי/לתוך ידי.
כמו/אוחז/ללא רפיון/בבנו/יחידו.
אחרי-זה-רק/ הבנתי/כמה/דברים/פשוטים.
עם החתולה בלינצ'ס /
השארתי בקיבוץ עוד דברים רבים.
חברים שלי ומשחקים ליד הפקאן לאור המנורה העגולה /
וטיולים של שבת בבוקר עם סנדוויצ'ים של ביצה קשה בחדר-אוכל /
את הלב שלי /
את החדר עם מדבקות של רובטריקים על הדלת /
את הקבר של ניצן /
ואת החנדג' שזרם חזק בחורף אחרי זה.
סגרתי את דלתות הארון הירוקות במטבח /
וחשבתי /
כמה זה מרגיע שירו ברבין.
כי עכשיו - תנוחי קצת - מהעצב שלך בחוץ /
ותשבי מול הטלוויזיה ותשתתפי בעצב משותף יותר בפנים.
כשלא קמת בצפירה של יום הזיכרון לחללי צה"ל בבית לווינשטין /
והאחות היתה צריכה להגיד לך שזה לא מצחיק /
הבנתי שאת כבר לא את יותר.
ועכשיו אני מבין שזה חלק מהמזימה שהערמת על הזיכרון שלך.
ושהשיכחה עוזרת לך לחיות.
לילה ארוך של שלייה. 2002 | 