מזה יומיים אני חולמת על טורטוגרו. ריח הלילות בטורטוגרו משתלט
על החדר, משחק עם הוילונות הסוגרים על קרירות החורשה שבחוץ.
ריח רענן ולח העולה מגוף של מים המוסתר על ידי מסך גשם טרופי
חם וערפילים. לפתע משום מקום מגיחים צבי ענק בהמוניהם מהים. על
אף גודלם העצום, בגלל החשיכה הם מתגלים בהפתעה, חוצים בהליכה
מתונה את יריעות הגשם ואת המסלול שלנו. אנחנו מתקדמים לאור
פנסים, מגששים, רואים את הצבות מתמקמות לאורך החוף גבוה הרחק
מקו הגאות ויוצרות לעצמן גומחות. בעזרת הסנפירים תוך קולות
חבטה עזים, עורמות את החול עד שהחפירות הן לשביעות רצונן,
מתמקמות בעומקן, מטילות את ביציהן ופונות חזרה לים.

ואז עולים הצרצורים. החריקות, הקולות, הניסורים הקטנים, חיכוך
הכנפיים והמשושים. אני שרועה על הבטן מציצה, מנסה לעקוב ולזהות
את הנצנוצים, ההבהובים והצללים למטה מעבר לרווחים שבין קורות
העץ. בודקת את התזוזות שם בין הלוחות המהוות ריצפה בצריף בו
ישנו. אתה מושך אותי מהשפה. מכרבל אותי, אומר שתיכף השמש תעלה
שאנחנו הרוגים, שהכל בסדר. אני עוצמת עיניים והמראות הלא
מזוהים שמתחתיי משתלטים וכל החרקים והחיות זוחלים עלי.

"את זוכרת את טורטוגרו?" הקול של שגיא, בדרך כלל נמרץ, נשמע
עכשיו כל כך עייף.
"טורטוגרו, איך אפשר לשכוח?" עניתי בשאלה, נישאת כהרף עין חזרה
אל סירת הזודיאק המנווטת במרכז הזרם לאורך כל הדרך אל צבי
הענק. המסע בסבך הנהרות ארך עד לשקיעה. בשוליים בין גזעי העצים
והסחף נראו מדי פעם ראשי לטאות עצומות ובקול מתנגן עם יד על
ההגה פדרו המדריך הסביר את ההבדלים ביניהן. כל פעם שהיד שלי
נשמטה למים וחרצה בהם פסים פדרו הסיט את ראשו לאחור ונעץ בי
מבט נוזף. במעבר בין שמש מסמאת לצל ובתוך האד שעלה מהמים ראיתי
רק את מלתעותיהן החזקות ואת השיניים המושחזות. הן היו
מנומנמות. רסיסי המים נתזו באוויר, נשברים לצבעים, כשקרן שמש,
שהצליחה לחדור את העלווה, פגעה בהן. בניווט הזה בסבך תעלות
הנהר, הקול הרך, התנועה על המים, החום, כולם חברו יחד לעצלות
נעימה, לרוגע, שגם הלועות המאיימים של הלטאות העצומות האלה על
פניהן חלפנו לא התערער. ריחפנו על פני המים, מתמזגים עם זרמים
חדשים, נפרדים מעליהם ופונים לאחרים. איך אפשר לשכוח את
טורטוגרו.

"אתה מתגעגע לטיול בטורטוגרו?"
"אני עוד אחזור לשם. זה לא זה. את זוכרת שבבוקר צחקנו עליך?
כולנו היינו עייפים אחרי הטיול על החוף והצפיה בצבים. נרדמנו
מיד במיטות שריח טחב עלה מהן כאילו היינו במלון חמישה כוכבים.
בבוקר הסתבר שכל הלילה היית עסוקה במעקב אחר הזוחלים שם."
"אלוהים, איזה סיוט זה היה!"
"אבל אנחנו, הילדים, מתנו מצחוק. התכופפנו והצצנו בין קורות
העץ, לא היה שם דבר. הייתה איזו תנועה קטנה של מים בין
הכלונסאות עליהם הוגבהו  החדרים של המלון מעל למים אבל לא היה
זכר לסיפור האימה שלך על יצורים מפחידים."
"מילא זה, שרתם לי בכל הזדמנות את La Cucaracha ואת זה אני
לעולם לא אשכח לכם."
"אני שומע את הצחוק בקול שלך. אבל הגזמנו אז לחלוטין." אחרי
כמה שניות של שקט הוא המשיך: "זחלו עלי בלילה ג'וקים."
"סליחה? איפה הייתם?"
"בחדר שלנו. גם הם היו שם. נכנסו מבחוץ, פשטו על החפצים שלנו
והרגשתי אותם זוחלים עלי. שמעתי אותם. למחרת ריססו את החדר.
הריח המחניק והכבד עמד באוויר וכדי להרדם ניסיתי להזכר בריח
הלילות בטורטוגרו, כשהלכנו על שפת המים בעקבות הצבים."





תודה לחברי פורום שולחן עגול.