זה היה בלילה שבין רביעי לחמישי, יומיים לפני מסיבת בר המצווה
שלי. לא הצלחתי להירדם אז ישבתי על המיטה שלי, פתחתי את החלון
והסתכלתי למעלה, על ירח כמעט מלא, מעט מטושטש מאחורי מסך דק של
עננים שזהרו בכתום.

אמא שלי אהבה את השמיים, מאז שהייתה קטנה, הייתה פונה לגרמי
השמיים ולעננים בכל פעם שהייתה לה בעיה, או כשהייתה עצובה, או
שמחה.
כשאני הייתי קטן, אולי בן חמש, היא העירה אותי באמצע הלילה
ולקחה אותי לטייל. נשכבנו על המדשאה בבית הספר הישן ופשוט
הסתכלנו על השמיים. אמא הסבירה לי על הכוכבים והגלקסיות והירח.
הייתי מרותק לחלוטין לכל מילה שלה.
היום, אני לא זוכר כלום מאותם ההסברים שהיא נתנה לי. רק דבר
אחד אני זוכר שהיא אמרה, שבכל לילה, לפרק זמן מסוים, הירח נמצא
בדיוק למעלה, ואז, אפשר לראות אותו מכל מקום בעולם. אני לא
יודע למה, אבל המחשבה הזאת, הרעיון הזה, היה הדבר שעודד אותי,
שתמיד משך אותי קדימה, וזה עדיין כך.

אבל אמי היא נושא לסיפור אחר לגמרי.
זה היה בלילה שבין רביעי לחמישי, ישבתי על המיטה והסתכלתי
למעלה אל הירח שהיה בדיוק למעלה. מכיוון שהיה בניין נוסף רק
מטר או שניים מחלוני, כשהירח היה בדיוק למעלה, זה היה הזמן
היחיד שיכולתי לראות אותו.
חלון מואר משך את עיני והסתכלתי בו לשנייה, כשלפתע, דרך
התריסים המוגפים כמעט לגמרי הבחנתי בצורה שלא ניתן לטעות בה,
צורה שיכולה להיות רק דבר אחד; פטמה.
המשכתי להסתכל על חרכי האור הצרים, מהופנט, עוד הרבה זמן לאחר
שהיא הלכה.

כך זה היה במשך ימים ושבועות וחודשים, כל לילה, בחצות, הייתי
מתיישב על המיטה, פותח את החלון ומסתכל למעלה אל הירח עד שחרכי
האור הקטנים היו מושכים את עיניי. לפעמים הייתי רואה כתף, או
פה, או שיער, ולפעמים הייתי רואה את אותה פטמה מאותו הלילה
הראשון ומחייך. ולפעמים לא הייתי רואה כלום, הייתי מחכה עד
הזריחה ואז נרדם, מאוכזב.

ביום ההולדת ה- 14 שלי, אמי הציעה שאני אעשה מסיבה לחברים שלי.
אז עשיתי. היינו בסלון, שמענו מוזיקה, דיברנו, והעמסנו סוכר
בצורת משקאות ומאכלים. מדי פעם הרמתי את עיניי לשעון שעמד
בפינת החדר וכשהוא צלצל שתיים עשרה פעמים בחצות, המצאתי איזה
תירוץ וברחתי לחדר שלי. לא עברו חמש דקות וכבר האור נדלק דרך
החרכים. ראיתי את גופה קרוב לחלון בחולצה שחורה ואז את החולצה
עולה. חזייה כחולה כיסתה את מה שכמהתי לראות.
ואז אחד החברים שלי נכנס לחדר, שאל לאן נעלמתי, ומשלא עניתי,
שאל על מה אני מסתכל. עוד לפני שהספקתי לענות לו, הוא בא
והתיישב על המיטה לידי והסתכל גם הוא דרך החלון. עיניו אורו,
הוא צחק ואז צעק "פטמה!"
הסתכלתי מהר לכיוון החלון. החזייה הכחולה ירדה, אך עתה אותו
אזור כוסה בעזרת ידה וידה השנייה נחה על אחד התריסים ליד עיניה
שבדקו לראות את פשר הצעקה. ואז מיד נסגרו התריסים לגמרי.

אחר כך לא העזתי לפתוח את החלון לגמרי ולהסתכל. מדי פעם, דרך
חרכי התריסים של חלוני, הייתי מציץ, רק לראות אם היא עוד שם.

עברו כמה חודשים, זה היה בחופש הגדול, יותר נכון, ביום האחרון
של החופש הגדול. ביום למחרת התחלתי את לימודיי בתיכון
וההתרגשות, או אולי הלחץ דחפו אותי למצוא נחמה בירח. פתחתי את
החלון, אך הירח היה מכוסה בעננים. הסתכלתי על הבניין ממול
כשפתאום נדלק האור באותו החלון ופרץ דרך אותם חרכים קטנים, ואז
ראיתי את דמותה מתקרבת אל החלון, ואת החולצה עולה למעלה ונזרקת
הצידה. ואז, אז נפתחו מעט החרכים, ידיה נחו על אחד השלבים ליד
עיניה שהסתכלו ישירות אל חלוני. היא פתחה את התריסים לחלוטין.
לראשונה ראיתי אותה כמעט בשלמותה. שיערה השחור, עיניה הגדולות,
חיוכה האדום וחזה בתוך חזייה כחולה. היא חייכה אליי והנידה
בראשה. אני חייכתי במבוכה והשפלתי את ראשי. כשהרמתי את ראשי,
תריסיה כבר היו סגורים לגמרי.

כך זה המשיך במשך שלושת שנותיי בתיכון. מדי פעם הייתי פותח את
החלון ומסתכל על הירח, מקווה לראות אותה, ומדי פעם היא הייתה
רואה אותי ומחייכת ואז מגיפה את התריסים.

לאחר, או לפני, כל אירוע חשוב שהיה לי, הייתי פותח את החלון
ופונה לירח, ואליה. אני זוכר את החיוך הגאה שלה אחרי הנשיקה
הראשונה שלי, והפעם הראשונה שלי. אני זוכר את החיוך העצוב שלה
כשאבא שלי נפטר. ואני זוכר את החיוך שלה בלילה לפני שהתגייסתי,
מעין חיוך פרידה עצוב שכזה. לא שידעתי זאת אז. רק אחרי שבועיים
כשחזרתי הביתה וראיתי שלט "להשכרה" על חזית הדירה שלה, הבנתי
את פשר החיוך.

עד היום אינני יודע את שמה, או מי הייתה, או למה חייכה לאותו
נער גמלוני שהיה מסתכל עליה בלילות. אני רק יודע שבמשך חמש
השנים החשובות בחיי היא הייתה לי מה שהירח היה לאמי. ועל זאת,
אם היא קוראת שורות אלה במקרה, אני רוצה להודות לה, מכל ליבי.


תודה.