את היחסים עם אבי קשה לי לתאר. במילים או בכלל. אולי זה בגלל
חוסר הקשר. אם כי בגיל 24, בפריצת דרך משמעותית עם הפסיכולוגית
(שלוותה במעיין דמעות כמקובל) גיליתי עד כמה ערגתי עד ימי
הטיפש-עשרה שלי לאישורו. לאהבתו. לחיבתו.
בנסיון לסכם את היחסים בינינו, ציטוט מפרקי אבות קופץ לי לראש
- "חוסך שיבטו שונא בנו". לפי זה אבי ממש מת עלי. מה זה מת עלי
- חולה על הנשמה שלי.

נזכרתי במכות שלו עכשיו פתאום, כששמעתי את רוית, השכנה מלמטה
צורחת, כמה צלחות נשברות, רעש של כמו ספה נפתחת, ועוד המון
צרחות והמון המון צילצולים. צילצולים של סטירות. כאלה שבדרך
כלל משקיטים את הצורח ולו רק לכמה שניות - לא כך הפעם.
הנמכתי את הווליום של הטלויזיה כדי להיטיב לשמוע. לא היה לי
ספק בזהות המכה אך הסיבה למכות תמיד סיקרנה אותי מחדש. הקפדתי
לנשום בשקט כדי שאוכל להתרכז בשברי המשפטים שהצליחו לעבור את
המסע המייגע מהקומה השניה לסלון ביתי. הם היו שבורים ומרוסקים
עד שהגיעו אלי, והיתה זו מלאכה מסובכת להרכיב אותם מחדש. אבל
את הצרחות שמעתי היטב.

זה שיגע אותי כילד קטן - איך הצרחות לא מגיעות לשכנים? בטוח
שמגיע! איך אפשר לא לשמוע צרחות כאלה של ילד, כמו חיה פצועה
שותתת דם, מייללת על חייה, נלחצת לפינה, מכותרת, יודעת שאין לה
סיכוי ואין לה לאן.
אבל התעלמו. ואני לא יכולתי להבין זאת. מילא הוא שמכה, ברור
שיהיה אדיש לצרחות. שומע אותן (ובגיל מסוים אף הבנתי שמדרבנות
אותו - הבנה שציידה אותי בנשק חדשני שהוכיח עצמו בקרב - צחוק.
צחוק מטורף. עם כל מכה, עם כל בעיטה, עם כל אגרוף - צחוק משולל
כל רסן, מתגלגל, מדבק, משחרר, מוטרף)  וממשיך בשלו. אבל הם?
השכנים בבנין? בבנין הצמוד שאפשר לראות ממרחק של 2 מטרים את בת
השכנים מחליפה חזיות ונותנת לכוכבי הכדורגל השכונתי לשלוח לה
ידיים? צרחתי וצרחתי, ובכיתי וצרחתי, אבל אף פעם אף אחד לא
הקיש בדלת. אף פעם אף אחד לא עצר בו מלהקיז את חרונו בי. אבל
אף פעם לא הפסקתי לקוות.

הצרחות מלמטה המשיכו, ולי כבר היה מושג מעורפל מה הדליק
לאידיוט את הפיוז הפעם. פעם זה התינוק שבוכה, פעם זה חשבון
החשמל, ולפעמים (כמו היום) זה פשוט בלי סיבה, ככה סתם, חוזר
עייף ועצבני מהעבודה, ופורק לחצים.  
המשכתי ככה לשבת על הספה איזה עוד 10 דקות, כלים הפסיקו
להישבר, גם המכות והצילצולים שחכו בינתיים, אבל הצרחות והבכי
רק נתחזקו. אני חושב ששמעתי אותה צורחת "אמא אמא" כשהכל פתאום
נפסק. עוד כמה דקות של שקט, דלת נטרקת, וזהו.
קמתי להכין לי נס, בדרך חזרה לכורסא אספתי את קופסאת הסיגריות
ומצית והתיישבתי. הצתתי סיגריה ולגמתי שלוקים קטנים, ממתין
להתפתחויות נוספות, אבל כלום לא קרה. סיימתי את הנס והסיגריה,
כיוונתי את השעון ל 8:30 ופרשתי לישון.
מחר שבת, סביח אצל אמא.