פתאום ראיתי אותה נכנסת, עם גבר זר.
לא הצלחתי לראות את הפנים שלו, הן היו שקועות עמוק בתוך פיה,
אוזניה, צווארה... אבל לא הפסקתי להסתכל. לא יכולתי להפסיק
להסתכל. כאב לי, לראות אותה איתו, אבל פשוט לא יכולתי להפסיק
להסתכל.
הוא משך את חולצתה מעל ראשה, מלטף ומנשק כל חלקת אדמה טובה
שנחשפה לעיניו. היא עלתה עליו בשתי רגליה, יושבת, פשוקה, רוטטת
נוכח לשונו... הוא העביר את אצבעו אט אט מצווארה מטה מטה...
האצבע הסתובבה סחור סחור סביב שדה, לפתע תפסה ידו את שדה ופיו
כולו עטף את השד, לשונו משחקת בפטמה המתקשחת... היא התפתלה
נוכח קימור גבה, ולפתע, בתנוחה זו, פגשו עיניה בי.
בבת אחת השתנו פניה. קמה, נרגזת, נסערת ממש מן החוצפה, מתקדמת
לעברי, וטורקת את הדלת, ואותי, קולי קולות.
"מה קרה?" הוא כנראה שואל, אני כבר בקושי שומעת...
"כלום" ענתה "אני פשוט לא אוהבת להיות חשופה במצב הזה."

היא נכנסת, עירומה, נוטפת מים.
לא יכולה להימנע מלחשוב, הלוואי והייתי אפילו אותה טיפה, אותה
טיפה קטנה, שזכתה להתמזג, ולו לרגע קט, עם גופה.
היא עומדת מולי. אני רואה רק רק חציה, בזווית הזו, מוזרה.
"אני לא יודעת מה לעשות" היא מתחילה לדבר "זה הגבר החמישי
בשבועיים האחרונים".
השביעי, אני רוצה לתקן אותה, אבל שותקת.
"אף אחד לא... לא מספק. אף אחד לא מבין אותי. באמת אותי. מעין
מירוץ חסר תכלית למצוא מישהו שיגע בי במקום הנכון, ולא, לא
פיזית."

היא מתקרבת, פותחת את הדלת, ומישרה מבטה אלי.
"למה אף אחד לא נוגע בי? באמת באמת נוגע בי?"
ואני... אני רוצה לחבק, אבל...
היא יושבת על המיטה, מחבקת את רגליה הצמודות לחזה, ובוכה,
מתייפחת.
וגם אני, איך לא, עם דמעות.
לפתע קמה, מתקרבת שוב ושולחת ידה אט אט לפני.
מעבירה אצבעותיה ברכות, ספק סקרנות ספק חקרנות, מן המצח אל
הלחי, ומשם אל הפה, לאט לאט.
"רק את מבינה אותי, נכון?" אומרת ונוגעת בי, בה.
"רק את" אומרת שוב, ואז סוגרת אותי, את המראה על דלת ארונה.