הקפנו את הבור עם הגב אליו והחזקנו ידיים. זה נראה מוזר. כאילו
שאנחנו עושים מעגל אבל בכיוון ההפוך. רונן התקרב. רצינו שיתרחק
אבל המעגל המוזר שלנו רק סיקרן אותו יותר.  אמא תמיד אמרה לי
שאם אני לא רוצה שישימו לב אליי אני צריך להתנהג הכי רגיל. אבל
היא בטח שכחה להגיד שכשפוחדים אז לפעמים לא תמיד חושבים נכון.
היינו צריכים להתרחק מהבור ורונן בטח היה ממשיך בלי להסתכל
אפילו. טוב, אולי הוא היה נטפל לאחד מאיתנו, אבל לזה כבר
התרגלנו. הוא היה בכיתה שלנו אבל נראה הרבה יותר גדול מאיתנו .
רני תמיד אמר שהוא בטח נשאר איזה שמונה כיתות אבל אמרתי לו שלא
יכול להיות כי אם ככה הוא היה צריך להיות כבר בצבא. עופר, שהיה
ממש חכם,  אמר שמפחדים להרגיז אותו כי הוא כל הזמן עצבני בגלל
שאין לו הורים והוא גר בבית של המשפחה של אחותו הגדולה ויש
סיפורים שהיא כל הזמן צורחת עליו ואפילו מרביצה לו. עופר ורני
לחצו לי את הידיים חזק. מפחד לא מאהבה. אולי פחד זה סוג אחר של
אהבה? רונן עצר לידינו. "אז מה יש לנו כאן , ילדים קטנים
וחמודים שלי?" הוא חיכך את הידיים כמו מכשפה. אף פעם לא הבנתי
מה כל כך כיף לשחק את הרע. פעם כשהוא עבר מתחת לבית שלנו יצאתי
מהמרפסת וצעקתי שלוש פעמים "טוב"  והתחבאתי מאחורי התריס.
חשבתי שאולי אני אוציא ממנו את הכישוף של הרוע בכישוף נגדי.
הוא עצר, הסתכל למעלה, צעק "מניאק, חכה תראה מה יהיה  לך בבית
ספר" והמשיך. למחרת הוא נתן לי מכה בראש והבנתי שהקסם שלי לא
עזר. אולי הוא צריך לנשק צפרדע?

"לך מכאן", אמרתי והחזקתי לרני ועופר יותר חזק את הידיים, "אין
כאן שום דבר". הוא נהיה רציני והתקרב אליי. תמיד זה היה ככה.
גם בסרטים אחרי שהרעים היו צוחקים הם פתאום היו נהיים רציניים.
הוא הצמיד את הפרצוף שלו לשלי ולחש "אמרת משהו, זבוב?". רציתי
לענות לו אבל המילים כבר לא יצאו לי מהפה. הרגשתי שרני מנסה
לשחרר את היד שלו כי בטח הכאבתי לו. רונן התרחק ממני קצת. "אני
סופר עד שלוש. אם אתם לא עפים מפה ונותנים לי לראות מה יש כאן
אז..." - הוא חשב מה לעשות. אנחנו עמדנו וחיכינו שרונן יחליט
מה בא לו לעשות לנו. הוא מצא רעיון ומחא כפיים לעצמו-  "אז
תתחילו לחטוף מכות אחד אחד. ואני לא אגלה לכם במי אני מתחיל"
הוא אמר והסתכל עליי. לא הסתכלנו הצידה אבל הרגשתי לפי הלחיצה
של הידיים שרני ועופר לא מתכוננים לזוז. רונן התרחק, תפס איזה
מקל והתיישב על אבן גדולה. "אחד" הוא צעק. אף אחד לא זז.
הפסקנו לנשום. אמהות עם עגלות עברו לא רחוק מאיתנו אבל בטח
חשבו שאנחנו משחקים. "שתיים" הוא אמר. אני חושב שהוא רצה שלא
נזוז. יהיה לו יותר מעניין.  "בוא נברח, הוא ירביץ לך" רני לחש
לי באוזן. "הוא סתם פחדן, חוץ מזה אל תדאג אח שלי כבר יהרוג
אותו במכות" לחשתי לו בחזרה אבל חזק כדי שגם עופר ישמע. האמת
שאח שלי שהיה יותר גדול מרונן בשנתיים גם כן פחד ממנו אבל הוא
לא ידע שאני משתמש בשם שלו כדי לתפוס ביטחון. אולי לעופר יש
רעיון? תמיד יש לו רעיונות שמצילים אותנו אבל עכשיו יכול להיות
שרונן שיתק לו את המוח.  "ש" - רונן האריך את השלוש, מה איכפת
לו להתעלל בנו - "לו" - "אנחנו ניתן לך לראות מה יש כאן אבל
אסור לך לגעת בזה" - זה היה עופר. האמת שזה היה רעיון פשוט. לא
האמנתי שרונן יסכים לזה אבל עופר לפחות נתן לנו קצת זמן כדי
לנשום. "אתם תיתנו לי לראות מה יש שם" - רונן ענה בפרצוף מפחיד
- "ואם מתחשק לי אני אגע בזה ואם לא מתחשק לי אז לא. מה אתה
אומר?" טוב, זה לא היה בדיוק מה שעופר התכוון. אבל עופר קפץ
לפני ואמר לו "בסדר". הסתכלתי עליו בכעס אבל מהמבט שלו הבנתי
שאין ברירה. טוב, הוא בטח עשה את זה בשבילי. רני נרגע והרפה את
האחיזה מהיד שלי. עופר ורני התרחקו לצדדים. נשארתי לבד.
התכוננתי לזוז אבל נשארתי עוד קצת רק כדי שיידע שאסור לו לגעת.
רונן התקרב באיטיות ונעמד קרוב אליי. הסתכלתי למעלה כי הפרצוף
שלו היה גבוה בהרבה משלי. חשבתי לעצמי שעם גוף כזה הוא בטח
הצטער שלא יוצא לו כל יום להרביץ למישהו.   "נו, זבוב, לא
הבנת? או שאתה רוצה שאני קודם ייתן לך מכות ואחר כך אני אראה
מה יש כאן?". זזתי לאט הצידה. "שלא תיגע" מלמלתי בשקט. האמת
שקיוויתי שהוא לא ישמע. אבל הוא שמע. הוא תפס לי את האוזן
וקימט לי אותה. "מה זמזמת? במה לא לגעת?"  אבל אז הוא ראה ועזב
לי את האוזן.

אז עכשיו גם רונן יודע מהסוד שלנו.  בית הנמלים. כבר כמעט
חודש, מאז שרני מצא אותו, שאנחנו באים כל יום לראות איך הנמלים
בונות את הבית שלהם. זה היה בית ענק, לא כמו הבתים הקטנים
שיכולים לדרוך עליהם בטעות. הם לקחו גרגרי חול מהחורשה שליד
הגן  והביאו אותם  לכאן. זה היה טור של נמלים שסוחבות גרגרים
במרחק של איזה שלושים מטר. הם בנו מין תל כזה שמורם לגובה של
איזה עשרים סנטימטר בצורה של עיגול כמעט מושלם גבוה שיורד
לכוון המרכז. ממש כמו הערים העתיקות שהתבצרו לפני מלחמה. רני
שהיה אוסף גוגואים - הגרעינים של המשמשים - היה בא כל יום לבית
ספר עם איזה עשרה משמשים שאמא שלו חשבה שהוא אוכל את כולם. הוא
היה מחלק אותם בכיתה ולוקח מאנשים את הגוגואים. רק משמש אחד
הוא השאיר לנמלים והיינו חותכים אותו לחתיכות קטנות ושמים ליד
הטור של הנמלים כדי שיהיה להם מה לאכול בדרך הקשה.  אלה היו
נמלים רגילות לגמרי ובכלל לא מיוחדות. מסוג הנמלים שאתה יכול
לדרוך על איזה חמש בלי לשים לב.  בימים האחרונים הבית כבר היה
שלם לגמרי ונשארו רק מעט נמלים שהמשיכו להביא עוד גרגרים
אחרונים. כל השאר היו עסוקות בלחפש אוכל. רני עקב כל הזמן אחרי
נמלה גדולה עם כנפיים שקראנו לה "הנמלה המעופפת" אבל עופר חיפש
באנציקלופדיה ואמר שזאת המלכה של הנמלים והיא מטילה ביצים
שהנמלים האחרות שנקראות "פועלות" דואגות להן. רני קצת נהיה
עצוב אחרי שהיא נעלמה לנו לכמה ימים והחליט לקרוא לה "נומה"
בגלל  שהיא מנמנמת כל הזמן. עופר הרגיע אותו ואמר לו שמלכות של
נמלים לא יוצאות הרבה מהקן. הן עסוקות בלהוליד "פועלות" לקן
וגם קצת "מלכות" חדשות. המלכות החדשות יוצאות מהקן כדי להזדווג
עם זכרים ולהקים קינים חדשים. שאלתי אותו אם "נומה" היא המלכה
שהקימה את הקן אבל הוא אמר שאחרי שמלכות מקימות את הקנים הן
חותכות לעצמן את הכנפיים כי הן לא צריכות אותן יותר. "אז אם
ככה איך לנומה יש כנפיים?" אמרתי. "כי היא המלכה של הקן הבא"
עופר אמר והלך כי נמאס לו להסביר לי. בהפסקה הוא שאל את המורה
אם אחרי המהפכה הפמיניסטית גם לבני אדם יהיו מלכות שישלטו
בכולם ויעופו להקים ממלכות חדשות אבל המורה רק צחקה ואמרה שזה
קצת מוקדם בשביל זה.  עופר הציע שנשחק כל יום ליד הבור וככה גם
נשמור עליו כי אנשים לא יעברו בטעות עליו.  כל יום היינו שמים
את התיקים בבית ויורדים לשחק ליד הבור עד הערב.  בהפסקות
מהשיעורים באמצע היום היינו יוצאים דרך החור של הגדר לגן כדי
לראות מה קורה.  עכשיו היינו בהפסקה. רונן לא היה בהפסקה כי
הוא בכלל לא בא לבית ספר. האמת שהוא בא אבל רק מתי שהתחשק לו
וזה לא היה קורה הרבה.  

"בור נמלים?" - רונן לא האמין - "מטומטמים. מזה עשיתם עניין?
ילדים מפגרים.  חשבתי כבר שיש פה איזה מטמון שמצאתם". טוב, אז
זה לא מעניין אותו, אולי הוא ילך. אבל עכשיו הוא בטח יעשה
דווקא. "ופחדתם שאני יהרוס לכם אותו? אין לי מה לעשות בחיים?
אבל אני אגלה לכל הכיתה שלכם ששלושת החנונים משחקים עם נמלים
בהפסקה". טוב, שיגלה. גם ככה לא היו לנו הרבה חברים בכיתה. רק
שלא יהרוס את הבור. אבל אצלו אי אפשר לדעת. הוא עוד יכול להרוס
אותו סתם משעמום. צלצול. חזרנו לכיתה. רונן נכנס וכתב בגדול על
הלוח "שלושת החנונים משחקים עם נמלים". המורה נכנסה וביקשה
ממני למחוק את הלוח. זה היה שיעור חשבון ורונן השתעמם די מהר.
היה לו ראש כמו של ילד קטן. עכשיו הוא יחשוב רק על הנמלים שלנו
עד שמשהו אחר יכנס לו לראש ואז הוא ישכח מהנמלים לגמרי.  עופר
שישב לידי  אמר שצריך למצוא לו משהו אחר להתעסק איתו. באמצע
השיעור רונן אמר למורה שהוא יוצא לשירותים ונעלם. אחרי שהוא לא
חזר לחשתי לעופר שיכול להיות שהוא התחרט והלך להרוס לנו את
הבור. דיברתי בשקט עם רני שנעשה הגרלה ונצא לפי הסדר כל כמה
דקות לבדוק שהכל בסדר עם הבור. לא רציתי שעופר ייצא כי הוא היה
הכי טוב בחשבון ואני ורני נוכל להעתיק ממנו אחר כך. רני יצא
ראשון.  הוא חזר אחרי כמה דקות עם חיוך גדול ולחש לנו שרונן
בכלל משחק כדורגל עם הגדולים. "יופי", עופר לחש לי, "עכשיו כבר
הראש שלו התמלא במשהו אחר". נרגעתי והתחלתי סוף סוף להקשיב
למורה. חיכיתי כמה דקות כדי שהמורה לא תחשוד ויצאתי. בחוץ נהיה
קר ועננים כיסו את השמש. החורף התקרב. עופר הסביר לנו שעכשיו
הנמלים עובדות קשה כדי לבנות כל מיני מחילות תת קרקעיות ולאגור
אוכל שיספיק להן לחורף. רונן באמת שיחק כדורגל והוא ראה אותי
עובר ליד המגרש "מה קרה, זבוב, גם אתה בורח מחשבון?". חייכתי
והמשכתי. יצאתי דרך החור בגדר לבדוק שהכל בסדר עם הבור.  הגעתי
לבור אבל משהו נראה לי מוזר. הנמלים מיהרו מאד והלכו לכל מיני
כיוונים. אפילו "נומה" יצאה וחזרה כמה פעמים בטח כדי לתת
הוראות לפועלות. אולי היא מתאמנת על להיות מלכה בקן הבא. יכול
להיות שרונן עבר פה או שהם הרגישו שהוא רוצה לעשות להן משהו
רע. לא ידעתי מה לעשות. אני אחזור לדבר עם עופר. התחיל גשם
חזק. זה לא היה טוב לנמלים. הן היו עסוקות בלבנות את הבית ולא
בטוח שהם הספיקו לבנות את כל המחילות בפנים ולאגור מספיק אוכל.
בדרך חזרה, ליד החור של הגדר, נהייתה שלולית גדולה. המים הגיעו
מצינור ניקוז של הבניין. השלולית היתה כל כך גדולה שמים התחילו
לזרום כמו נחל ממנה אל תוך הגן. ראיתי שהם נכנסים לתוך תעלה
קטנה  בחול שבטח מתמלאת כל חורף מחדש במים. המשכתי ללכת לאורך
התעלה, שהייתה עוד יבשה, עד שנעצרתי בבור של הנמלים. הוא היה
בתוך התעלה. המלכה שהקימה את הקן הזה עשתה טעות. אבל היא לא
יכלה לדעת. אפילו עופר לא שם לב לזה. המרחק בין השלולית לבור
של הנמלים היה בערך כמו זה שרצנו היום בשיעור התעמלות בריצה
למאה מטר. טוב, צריך לקרוא לעופר.

נכנסתי לכיתה כולי רטוב. המורה עצרה את השיעור ושאלה איפה
הייתי. לא עניתי ורצתי מהר לעופר. לחשתי לו "הנמלים עומדות
לטבוע בגשם". לקחנו את התיקים וסימנו לרני שיבוא. המורה צעקה
"לאן בדיוק אתם חושבים שאתם הולכים?". עצרנו. הסתכלתי על עופר
אבל לא הייתה לו תשובה. לא ידעתי מה יותר גרוע, המורה או רונן.
"אם אתם יוצאים מהכיתה, אתם לא נכנסים עד סוף השנה וההורים
שלכם יגיעו לפה לשמוע על זה". טוב, המורה יותר רעה מרונן. עופר
הראה לי על השעון שנשארו רק עשר דקות עד סוף השיעור. התיישבנו.
"ואני רוצה ששלושתכם תגיעו אלי אחרי השיעור" המורה אמרה
והמשיכה לפתור את המשוואה על הלוח. עד סוף השיעור רק התפללתי.
ביקשתי מאלוהים שיפסיק את הגשם וימשיך אותו רק אחרי שהנמלים
יתחבאו עמוק בבור. ציירתי לעופר על דף את השלולית, התעלה
והבור. עופר אמר שצריך לחסום את התעלה. צלצול. רצנו החוצה בלי
לדבר עם המורה. לא נורא, עופר יחשוב כבר על תירוץ טוב עד
השיעור הבא. בדרך הסברתי לרני מה קורה. הוא שאל אם ראיתי את
"נומה" ואם היא נרטבה או טבעה בשלולית. אמרתי לו שהיא יצאה קצת
החוצה אבל חזרה מהר פנימה והיא בטח מתחבאת עכשיו בתוך המחילה
שהפועלות חפרו לה. רני נרגע אפילו שלא הייתי בטוח שזה נכון.

הגשם התחזק. אלוהים לא הקשיב לי. הוא בטח עסוק עכשיו בלתכנן
משהו רע שיקרה לרונן על מה שהוא עשה לנו היום. זרקנו את התיקים
ליד החור של הגדר. רני רץ מהר לבור לראות אם הכל בסדר עם נומה.
הראיתי לעופר את השלולית. מים כבר התחילו להיכנס לתעלה
מהשלולית. לא היינו צריכים להישאר בשיעור. אבל עוד לא מאוחר.
עופר אמר שצריך לבנות חומה מחול. ככה נעצור את המים ואם הגשם
לא יפסיק וחלק מהמים יעברו את החומה נבנה עוד אחת יותר קרוב
לבור.  אבל מאיפה נביא חול יבש? "הנמלים הביאו גרגרים מהחורשה"
עופר אמר "בטח יש שם איזה ערימת חול". רצנו לחורשה, ובין
העצים, גילינו ערימת חול גדולה שנשארו מהעבודות של השיפוצים
שעשו בגן. כל אחד מאיתנו מילא כמה שהוא יכול את הידיים בחול.
עד שהגענו לתעלה החול כבר היה רטוב מהגשם וזה לא כל כך עזר.
רני מצא כמה שקיות והתחלנו למלא אותן בחול בחורשה ולשפוך אותן
בתעלה. בדרך אספנו אבנים גדולות וכל מיני עצים קטנים בשביל
החומה. רני שהיו לו ידיים טובות כי הוא היה עוזר כל הזמן לאבא
שלו בתיקונים בבית הסביר לנו איפה לשפוך את החול ואיפה לשים את
האבנים והעצים. החומה  הייתה כבר כמעט מוכנה כשהתחיל להחשיך.
אבל הגשם התחזק. הנחל בתעלה כבר זרם מהר. כולנו התמלאנו מים
ובוץ. בקושי שמענו את עצמנו במבול. עופר צעק לרני שירוץ הביתה
להביא פנס. רני פחד כי אם ההורים שלו ייראו אותו ככה הם לא
ייתנו לו לצאת אבל עופר אמר לו שאחרת לא נראה כלום. רני ביקש
שאם נראה את "נומה" יוצאת מהקן שניקח אותה ונשים אותה בשקית
וככה גם אם המים ייכנסו לקן היא תישאר בחיים ונוכל לשחרר אותה
בשמש כדי שהיא תקים את הקן הבא. אמרתי לו שאם הוא לא יביא פנס
לא בטוח שנוכל לזהות את נומה, אז הוא רץ מהר.

המים הגיעו לחומה ונעצרו. אני ועופר קפצנו משמחה ובכלל לא
הרגשנו שאנחנו רטובים בכל הגוף. מישהו התקרב בריצה. "רני"
צעקתי. הוא עצר. זה לא היה רני. הדמות התקרבה.  "איזה רני בראש
שלך, זבוב?" רונן הסתכל על החומה ושאל "מה זה?" אם נגיד לו הוא
בטח יהרוס אותה. בעצם גם אם לא נגיד לו הוא יהרוס אותה אז מה
אפשר לעשות? "זה חומה כדי שהמים לא יגיעו לבור של הנמלים" עופר
אמר.  רונן הסתכל על החומה ואחר כך עלינו. "חכמים, אה? לערימת
חול הדפוקה הזאת אתה קורא חומה?". זרם מים דק הצליח לעבור את
החומה.  אני ועופר קפצנו ולקחנו מהחומה קצת חול ואבנים כדי
לחסום אותו אבל זה לא כל כך עזר. כל החול של החומה נהייה כבר
רטוב והוא לא יכול לעצור את המים.  רונן עמד והסתכל. הוא נראה
רציני כזה.  "אני חושב שהיא תיפול עוד מעט" הוא אמר. "אנחנו
צריכים לבנות עוד אחת מחול יבש, רוצה לעזור לנו?" עופר אמר. לא
האמנתי. לבקש מרונן עזרה? ועוד בלהציל בור של נמלים? הוא בטח
ירביץ לעופר עכשיו. רונן הסתכל עליי. אף פעם לא ראיתי אותו כזה
רציני. הוא אמר "אני אבנה את החומה אבל אני רוצה שאתם תחפרו
תעלות כדי שחלק מהמים ילכו לכיוונים אחרים". עמדתי והסתכלתי
עליו טוב. אולי זה לא רונן? "זבוב, מה אתה עוד עומד כאן? תתחיל
לחפור". זה היה רונן. הסתכלתי על עופר. היה חושך אבל נדמה לי
שהוא חייך. לא היה זמן להתפלא. אולי הקסם מהמרפסת עובד עכשיו.
נתנו לרונן שקית ואני ועופר התחלנו לחפור תעלות. רונן היה חזק
ומילא שקיות ענקיות. כל פעם שהוא שפך שקית חול לתעלה הוא עצר,
הסתכל עלינו, צעק כמו קוף "הו-הו-הו" והכה על החזה שלו בכוח.
אני ועופר צחקנו.  אמרתי לעופר שאולי מחר הוא יעזור לו קצת
בחשבון. רני עוד לא חזר. בטח אמא שלו החליפה לו בגדים וסגרה
אותו בחדר. באמת היה קשה לראות. מתי כבר הגשם יפסיק? היינו כבר
עייפים. גם בקושי הצלחנו לזוז כי הנעליים שלנו היו מלאות בוץ
והידיים כאבו לנו מהחפירה של התעלות. אבל רונן נתן לנו כוח.
הוא נהיה מין מפקד כזה וצרח עלינו שלא נעצור. החומה גדלה
וגדלה. היא נהייתה כמו בניין קטן עם כל מיני אבנים ועצים
בולטים. גם התעלות שלנו עזרו וחלק מהמים התחיל לזרום לכוונים
אחרים. בינתיים החומה שבנינו התפרקה לגמרי והזרם עבר באיטיות
לכוון החומה של רונן.  הסתכלתי על השעון. כבר כמעט תשע. ההורים
שלנו בטח כבר התקשרו למשטרה. אולי השוטרים ימצאו אותנו פה
ויעזרו לנו עם החומה. אבל גדולים בדרך כלל לא אוהבים נמלים. הם
חושבים שהן מגעילות וקטנות ושאם אפשר לדרוך עליהן בטעות בלי
להרגיש אז הן בטח לא שוות כלום. פעם אמרתי לעופר שאולי גם
אנחנו כמו נמלים קטנות בעולם של ענקים ואנחנו כל הזמן עסוקים
בלבנות את הקן שלנו. עופר אמר שאם ככה אז איפה הענקים? אמרתי
לו שאולי הם כאלה גדולים ואנחנו כל כך קטנים שסתם במקרה עוד לא
עבר ענק ליד הבור שלנו. עופר צחק.

התעלות שלנו עזרו רק קצת. המים באמת זרמו קצת לכיוונים אחרים
אבל התעלה הראשית שהובילה לכיוון הבור הייתה כל כך גדולה שרוב
המים המשיכו ישר. החומה השנייה הייתה מוכנה. היא כבר הייתה
כמעט גבוהה כמונו. רונן מצא מוט, שם עליו חתיכת נייר ותקע אותו
על הגג של החומה כמו דגל. הוא צעק לנמלים "זהו, אתם יכולים
לישון בשקט" ובא לבדוק את התעלות שלנו.  אמרתי לו "בנית חומה
כמו החומה הגדולה של סין" והוא צחק אפילו שהוא לא הבין. אבל
המים נהיו עוד פעם חזקים. כבר לא היה לנו כוח לעמוד. עמדנו
בשקט במבול והסתכלנו. רונן היה כל כך שקט שרציתי לחבק אותו.
עופר נראה עצוב. שאלתי אותו מה קרה והוא אמר שאם הגשם לא יפסיק
מהר אפילו החומה של רונן תיפול. כבר לא היה לנו כוח להביא עוד
חול וגם לא בטוח שזה היה עוזר. המים געשו בתוך התעלה. פגעו
בחומה וחזרו אחורה עם עוד כוחות. כמו החיילים של פעם שמנסים
להבקיע את השער של העיר עם בולי עץ גדולים. רונן, שהבין שהוא
חגג מוקדם מדי, צרח עלינו שנלך להביא עוד חול אבל לא יכולנו
לזוז. הוא עוד הצליח לרוץ עוד כמה פעמים לבד אבל גם כן התעייף
ונעמד מהצד השני של החומה בודק שמיים לא עוברים. כל הזמן גם
חשבתי על אמא ואבא שבטח דואגים וכבר לא ידעתי מה לעשות. "לא,
חרא" רונן צעק. אני ועופר רצנו לראות. זרם דקיק הסתנן וחדר
אפילו את החומה של רונן. זה הסוף. בין החומה לבור היו רק כמה
מטרים.  "צריך להציל את נומה" עופר צעק לי. "אבל אי אפשר לראות
כלום" אמרתי לו. המים ניצחו. הם חלחלו מעבר לחומה של רונן. זרם
דק התחיל להתקדם לכוון הבור של הנמלים. רונן צרח "מים
מזוינים", קפץ לתעלה והתחיל לבעוט בהם ולהתיז אותם לכל
הכיוונים. אני ועופר נעמדנו ליד הבור. שמנו את הידיים שלנו בכל
הכוח על החור של הכניסה כדי לעצור את המים. סגרתי חזק את
האצבעות כדי שלא יהיו פתחים ביניהם. המים הגיעו. הידיים שלנו
לא כל כך הפריעו להם. הן היו קטנות מדי בשביל הפתח של הבור.
הזרם נכנס דרך הכניסה הראשית אל תוך הבור. דמיינתי את כל
הנמלים בפנים רצות כמו מטורפות בתוך המחילות מנסות לברוח. אולי
חלק מהן נשארות ליד "נומה" כדי להגן עליה.

 ראיתי אור מרחוק. זה היה רני והוא הגיע עם פנס. הוא היה לבוש
בבגדים יבשים שאמא שלו שמה עליו ובטח ברח אחר כך. הוא ראה את
רונן צורח ולא הבין מה קורה. הוא האיר עם הפנס לתוך הבור. המים
כבר נכנסו פנימה. "נומה" רני צעק אל תוך הבור. רונן אפילו לא
התייחס אליו. הוא היה כל כך עצבני על המים והיה עסוק בלקפוץ
בתוך התעלה. רני נכנס עם הרגליים אל תוך התעלה המלאה במים כדי
לחפש את נומה. גם אני ועופר התקרבנו. עם הפנס של רני היה אפשר
לראות הכל. הזרם של המים שנהיה בינתיים ענק כבר מילא את הבור
ומים התחילו לצאת החוצה. הסתכלתי אחורה לחומות שנפלו ולתעלות
שבנינו ועכשיו הן נראו לי מצחיקות כל כך. איך יכולנו לחשוב
שנעצור את הדבר הזה? מאות גופות של נמלים יצאו החוצה מתוך
הבור. ממש כמו שדה קרב של גדולים בתוכניות היסטוריה שראיתי
בטלוויזיה. אבל להם אין בית חולים בשביל לטפל בפצועים.  היה
נדמה שחלק מהן פרפרו קצת וניסו לברוח מהמים אבל אי אפשר היה
להציל אותן. עופר משך את רני אחורה כי הזרם התחזק. "עזוב" הוא
צעק "היא מתה. בוא, אין מה לעשות" אבל רני חזר אל תוך הבור
ודחף את הידיים פנימה כשהוא מוציא רק בוץ ונמלים מתות. כל
הפועלות החמודות שעקבנו אחריהן במשך ימים  הפכו לגופות שזורמות
בנהר שכיסה את הבור שלהן. הן היו כל כך חרוצות וחכמות אבל לא
יכלו לעשות כלום נגד המים. זה כמו רעידת אדמה בשבילנו. אפילו
שאנחנו חכמים ועופר יודע חשבון ממש טוב לא בטוח שהוא יצליח
לברוח מאדמה שנפתחת לשתיים ובולעת בני אדם.  רני התחיל לבכות.
הוא גם עוד פעם היה רטוב בכל הגוף ועכשיו הוא בצרות עם ההורים
שלו. גם אני רציתי לבכות. עופר התיישב עם הראש בין הידיים.
רונן השתתק והסתכל כמו מהופנט על המים. איזה עצוב שמישהו חכם
כמו עופר וחזק כמו רונן לא מצליחים נגד דבר טיפשי כמו זרם של
מים.  הרמתי את עופר והלכנו לכיוון התיקים.

באמצע הדרך שמענו את רני "נומה. נומה. היא כאן. מצאתי אותה".
הסתובבנו ורצנו מהר לבור. רני תפס בעדינות עם שתי אצבעות גופה
של נמלה עם כנפיים. לא בטוח שזאת הייתה נומה כי לא חייבת להיות
רק מלכה אחת בבור אבל בשביל רני קיוויתי שזאת היא. וגם אם זאת
לא היא בטח לא נוכל לדעת את זה. עופר נתן לו שקית קטנה והוא
הכניס אותה פנימה. כולנו התקרבנו לשקית. רני האיר עם הפנס
לתוכה. "היא זזה" רני צעק באושר. היא בטח הצליחה לעופף קצת
והצילה את עצמה מהטביעה. צריך לתת לה לנוח. אולי היא  עצובה על
כל הפועלות שעזרו לה כל כך ועכשיו שוכבות מתות בתוך התעלה.
"יופי" עופר אמר "סגור את השקית וקח אותה הביתה ומחר נשחרר
אותה בשמש".  "רונן, אנחנו הולכים הביתה" עופר אמר "ההורים
שלנו בטח דואגים". לרונן לא היו הורים שידאגו לו. הוא יכול רק
לחזור לצעקות של אחותו הגדולה בבית.  הוא לא מיהר לחזור הביתה.
רני האיר עליו עם הפנס. אני חושב שראיתי דמעה יורדת לו על הלחי
אבל אני לא בטוח כי היה גשם וזאת הייתה יכולה להיות סתם טיפת
גשם. הוא התקרב אל רני ונראה מאד משונה. הוא חטף את השקית מהיד
של רני, זרק אותה על האדמה וקפץ עליה כמה פעמים בכל הכוח. נומה
נמחצה והכנפיים שלה התפרקו להמון חתיכות.  "אין נומה. כולם
מתו" רונן אמר, כאילו לעצמו, הסתובב והלך. רני הרים את הגופה
של נומה. הלך איתה אל הבור והניח אותה על המים הזורמים. הגופה
שלה התערבבה עם כל הגופות האחרות. עכשיו, מתה ובלי כנפיים, היא
הייתה כמו כולן.