[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
דספריישן

מכיל תכנים קשים.

1
והמדריך עומד בצהריי יום חורפי נקי מעננים שולח משאלה אל
השמיים. הרבה דברים קרו פה, הוא יודע, ועוד יקרו. מה קורה
עכשיו? החניכים כולם חסרי נשימה זרוקים כמו דחלילי סמרטוטים על
מיטות לא מוצעות, מעשנים סיגריות פשוטות, שואלים את עצמם מה
קרה לדמעות. העתיד תולה בחובו סערה מתקרבת, הם כולם יודעים.
-אתם תדעו,- לוחש להם הסוד, -שלא ייתכן ותוכלו לדעת.- אז הם,
למה לחכות, לא יודעים כבר מעכשיו. סיגריות לתוך הריאות, לא
שיכורים אבל כבר עשה להם נזק אלכוהול. כיסי אוויר ריקים של
מוחות מומסים בתוך ראשם, שם הרוח מתגברת, שולחת את זעמה אל הלב
והנשמה. לו יכלו לבכות היו בוכים. משהו מת מזמן, הלך מרצונו
וקבר את עצמו בשדה, לא התקין לעצמו אף מצבה וסימן. הם יודעים
לא ישוב כמו שאף שנייה מעברם לא תשוב לעולם. תעתועי דימיון
בקיץ וערפל עננים נמוכים בחורף חולש על עתידם, דבר לא ישתנה
באמת אם הם לא ישתנו. הסיגריה של טירן זה גראס, מצחקק ממוטט
ושיכור, יורה חצים מעיניו אל הכתלים, חושב מפוצץ את העולם
ובעצם מפוצץ את עצמו. ורד ממלמלת ללא הרף לעצמה שהכל בסדר, הכל
בשליטה, קשה לה להאמין לעצמה אבל משתדלת הילדה. דני מלך רומא
לא יודע כלום ויודע שלא יידע, בעיניו כל הידיעה היא אשלייה.
הוא מביט אל העתיד כמו לוחם רומאי שעדיין לא נשבר וגם לא
מתכנן. -עד המוות, הרי לא אהרוג את עצמי.- המדריך נכנס אל
המועדון, טלוויזיה דלוקה על שלג מקפץ, אם מתרכזים אפשר לראות
שם דמויות רדופות. ליאור מביט בטלוויזיה ובעיניו דממה אלחוטית,
ניתק מגע מרצון, כשירצה יחזור. המדריך סוטר על פניו, מורט את
אוזניו, ליאור לא חש בדבר. נופל מדחיפה על הבלטות, עכשיו יש שם
איזו בלטה משדרת משהו ישר לעולם האשליות. עיניי המדריך דומעות,
הוא רץ מחדר לחדר, איפה הנשמה קבורה שם יימצא אותה וישלוף
מהאדמה. אילנה מחככת את ירכייה ושרה לעצמה, יערית מביטה כבר
שעתיים, אולי יותר, על אות בודדת במחברת הלימודים, יש שם איזו
אות, משהו בקימור. שמעון יושב ליד חפיסת סיגריות, עדיין לא
מכור לגמרי, מביט על פוסטר של שלמה ארצי ולוחץ באצבעות קשות על
מצחו, כאילו מנסה לתקן משהו בתוכו פנימה. יגאל יושב עירום
באמבטיה יבשה ומלטף כאילו לא שם לב את איברו הרפוי, הראש של
דפי קבור באדמה, קברה אותו בעצמה. שי ממלמל -זונה, זונה.-
ומנגב את התחת בשמיכת צמר. גיא דופק את הראש בקיר וניר מחייך
אליו בחיוך ערמומי, -עוד, עוד, זה טוב.- ויש עוד, כל כך הרבה,
כל מה שהעין תרצה לראות, מוטלים כמו מסוממים, מתנהגים כמו
מטורפים, זורקים את העבר והעתיד לכל עבר, חושבים יש אלוהים
והוא בלון אוויר לבן. והמדריך נתקע בין חניך לחניכה, בין חדר
לחדר, באמצע הרחבה, לא יודע למי לעזור קודם ולא יודע איך. ירח
באמצע היום מגלה קצוות מחודדים פוצע עננים ומוחות טריים, שמש
גדולה לבנה כמו שלג מסנוור יורדת לאט לתוך הקבוצה לבלוע את
הנשמות ולמחוק את המוחות, התיכנותים בראשים מתפוררים, אלוהים
תקע חרב מוות בנשמת העולם, האדמה בגינות שסביב החדרים מעכלת את
התולעים. המדריך עומד רגע באמצע עולמם, מביט אל שמש השלג וירח
הסכין, שומע את הריק מהדהד בין הבתים שכהצגה נראים למראית עין
עדיין איתנים, ופתאום מבין הכל, יודע-לא כמו שהוא חשב, משתטח
על אבני המרצפת, בולע רוק, מדליק סיגריה, ומזמין את האוויר
לאכל את העצמות ותפאורת ההצגה, שהתבררה, לבסוף, כ-לא מוצלחת.



2
"אלה שירים אחלה." אמר יגאל. וזה בסדר כמו תמיד. ערב נעים, רוח
קלה חמימה ביום חורפי, עד כמה שזה נשמע מוזר, והטייפ עם שני
הרמקולים הענקיים שלו עומד בשולי הרחבה, ישמע גם מי שלא רוצה.
"זמן שביתה, זמן מנוחה." אמר טירן. לא עושים שום דבר ממשי.
האשכוליות נקטפו, האדמות נחרשו, נזרעו, קוצרו, וזובלו. הירח
נראה כאילו יש לו עניינים אחרים להתעסק בהם, והרוח שנושבת, ככה
כמו סוף והתחלה יחדיו, נותנת תחושה של עיר מדברית ביום לא חם
במיוחד, אבל הריח של החום והאדמה הקשה עומד באוויר כמו בושם לב
כדור הארץ. שרון מתנועעת קלות לצלילי המוסיקה, גם קצת שייך לה,
גם קצת רחוק. דני יושב באיזו פינה תחת סככה על גרם מדרגות
ומעשן סיגריות אמריקאיות חזקות, -לא יהיה בסדר,- הוא חושב.
-אבל בינתיים זה בסדר.- על הצמרות מפעפע קול ינשופים, עורבים
שחורים מציצים על הקבוצה כמרגלים מחופשים, השמיים ריקים
מעננים, אפשר בפלא לראות כוכבים, גם אם לא הרבה.
"שמע, בנאדם," אומר שמעון למישהו נייטרלי, מישהו שאין לו שום
אחיזה. "זה שלמה ארצי יש לו עוד הרבה לעשות, את הקריירה עוד לא
גמר. אמנם התמסחר הרבה ב"ירח", אבל עדיין מרגש, עדיין צדדים
אפלים של פחד על פחד צצים פה ושם בין השורות כמו עשבים שוטים,
ואתה יודע, כמוני, שמעשבים שוטים קשה להיפתר."
"אני יכול למרר לו את החיים," אומר הנייטרלי, "ואז האומנות שלו
תפרח שוב, ישר מתוך הסבל."
"אין צורך." אומר שמעון בשלווה. "יש עוד זמרים שאצלהם פחד על
פחד עוד שולט והאפלה והריק השחור כותב בין אצבעותיהם."
"מדונה הזו גדולה, גדולה!" מתלהבת שרית. "אם רק היה לה זין,
הייתי מזיינת אותה."
"לי יש זין." אומר לה אלי בשקט.
"אתה לא מדונה." מחזירה שרית. "חוץ מזה, אתה צריך דיאטה
והתעמלות."
"ככה אנחנו לבד?" שואלת יערית. (אין אם-בית, אין מדריך.)
דני מחייך בשעשוע, ושמעון שחושב כמו דני אבל יותר פילפל אומר:
"אנחנו לא ילדים קטנים. מתגעגעת לאימא ואבא, מתוקה?"
"נו. מה." אומר שמוליק.
"מה?" שואל מישהו.
"אני רוצה בירה."  
גיא מסתכל אל העתיד מתוך הביתן הכפול ורואה שושנים, נשים,
ומריח שם ריחות בשמים של אורן ויסמין. ערן קורא באיזה ספר
ג'יימס בונד בחדרו, אפי בדיוק במקלחת כשלידו עומדת בלבושה מיקי
והם משוחחים שיחה בטלה, השדים הרעים שחלשים בימים אלה זוממים
בסבלנות ומחכים לרגע המתאים למוטט תקווה ומחשבה, זה כנראה יגיע
אליהם ברגע המתאים. בבריכה בקצה הכפר יש רחצה לילית של
ז'יניקים שלא יודעים שגם הם יהיו בעתיד כך, אם יישארו בכפר,
ובינתיים הם משחקים את משחק העיוורון, ובחדר המוסיקה שמתחת
לחדר-האוכל איזה נדב מנסה להרים הופעת רוק שקטה משהו שייתן קצת
תחושה של ניצחון החיים שממילא קיימת, רק צריך להבעיר את הניצוץ
שיבעיר אותה לתוך הלילה, שם באחד הלילות.
"פעם עישנתי פאקט אסקוט בשרשרת." אומר יחזקאל ואף אחד לא מאמין
לו למרות שזה נכון. העצב על כל תפארת היופי והשלווה הזו מתחיל
לתפוס מקום בליבו של טירן, הוא יודע: זה לא יימשך לנצח. יבואו
ימים שכולם כמוהו יילכו על קרח בעתיד. הוא מסתכל על דני ומבין
שגם דני מרגיש כך, יודע כך, אבל מרשה לעצמו להנות מכאן ועכשיו,
ואז הוא משתחרר קצת ואומר: "מה שמביא עכשיו זוהר ארגוב, יביא
בעתיד איזה לינקין פארק שייתקע לכולנו כמו עצם בגרון."
"היה זוהר ארגוב," אומר דני. "עכשיו גאנז' נ' רוז'ס. תעדכן
ת'שעון."



3
לגיא יש יחסים מוזרים עם אלכוהול. הוא עושה לו משהו, לעיתים
טוב, לעיתים מטשטש מידי, וכל זה למשך של איזה חודש, חודש וחצי
אחרי בקבוק חצי ליטר אחד. והיום, יום שישי, משהו ריק לו. הוא
מעשן סיגריות לא טעימות משום מה, מסתכל בסיפוק על החדר שכרגע
גמר לשטוף, וחושב עוד מעט מקלחת וכל הבלאגן שיסתיים בדיסקו
בחדר האוכל, נקווה שהפעם לא נצטרך לבקש מהדי-ג'יי שינמיך
ת'ווליום, דיסקו, כן, אבל לא צריך לפוצץ את עור התוף.
מכמה חדרים עדיין נשטפים מים. יש חדרים שעדיין יבשים, הח'ברה
עדיין לא חזרו מהעבודה. כמה בנות שוטפות את גופן בפרטיות, כבר
מזמן לא שואלים אם יקרה להם, הבנים, משהו במכנסיים אם יילכו
להציץ, יודעים הבנים איכשהו שהזין שלהם הפקר בעוד הקוס קדוש.
כבר הציצו בנות לבנים, לא קרה ההיפך. על הדשא יש ערימה קטנה של
ח'ברה שחזרו מהצאן ואין להם כוח לבלגן, אלא רק להעביר איזו
סיגריה קודם, ריח הסירחון של העבודה הוא לפעמים בושם ורק בכפר.
שרית הראתה נכונות לתת לדני, אם רק יירצה, (נתנה לו ללטף לה
שוק וירך עירומים) ולמרות שהיא יפה הוא חושב שהיא טיפשה ואפילו
קצת מעוותת איפשהו בפ'נוכו. אולי הוא יישחק איתה קצת בשביל
השחלה קטנה אחת או שניים, אחר כך ייראה. הוא מסתכל שנייה על
גיא, הבנאדם נראה המום, דורש כאפה. ערן מגיע מהמוסך אחרי שכולם
ראו אותו לפני שעה וחצי חוצה את הכפר בנהיגה בטרקטור עמוס
שעורה, נותנים לו ספייס, לא לבלגן לו ת'מוח עכשיו. אין מדריך
או אם-בית בסביבה, כל העולם המקומי עסוק בשלו. יש שמועות ש-ורד
עושה עם האצבעות, גיא החליט לבדוק, ככה לא ממש, לגשש, אולי
ייאבד את בתוליו עוד בכפר. נכון שזה יכול להיות יפה?



4
וגיא עייף. מה שיבוא יבוא, אבל עכשיו הוא צריך לנוח. טיול קטן,
שוטטות, בסביבות הכפר, יש כאלה שלא היו מגיעים לשם גם אם היה
מוטמן שם כסף, בדולרים של מאה. אבל הוא עצמו צריך את זה.
סיגריה בין האצבעות בשעת צהריים מאוחרת והוא משוטט לכיוון הכפר
הישן, חותך לכיוון הגשר, יושב שם בתוך הגראפיטי של "גהינום זה
כאן." ו"אתקע לה רק אם תתחנן." ומדליק את הסיגריה, מעליו
מכוניות עפות, ממש מעל ראשו, והוא צובע את כתלי פיגומי הגשר
בצבע עשן שנהבי שאומר שנחמד להיות כאן ועכשיו, שאי-אפשר לברוח
מהעתיד, ושהעתיד יהיה רצח. שם לא רחוק מוטמנת לה הקוסית אל"ף
אל"ף מחו"ל עם שדיים מציצות משימלה כפרית אדומה, נעולה
בסנדלים, וריח שערה הוא ריח אבק. על הדרך שלוליות שתן וריח
אדמה כבדה, והסירחון של העולם קיים, אבל עדיין לא נדבק. כנראה
יידבק, ככה זה אם רוצים לשמור על שפיות.
ומשם הוא פונה לשדות, גופו מתפתל ביסורים נפשיים רכים שעדיין
לא עמד על טיבם. דרכים שכבשו הטרקטורים, אניצי דשא זקופים
ורעננים, בוץ בשולי השדות, חבילת שעורה מפורקת מונחת כקבצן
מנודה. הוא מנסה לשרוף את השעורה במצית, אבל הלהבה לא תופסת,
והוא מביט אל השמיים, עננים סמיכים אפורים כשהחורף עדיין פה,
יכול היה לשבת במועדון, להתכווץ מול מסך הטלוויזיה, לראות את
הפנים המורעלות בנעורים תמימים של חבריו וחברותיו לקבוצה,
לשטוף את הפנים בכיור, לענות לטלפון ולקרוא למה שמו, מישהו
רוצה אותך. או לשבת כמו חבילת סמרטוטים גאה במיטה עם איזה ספר
של ז'ול וורן או מייקל קרייטון, להבטיח הבטחה שבוודאי לא תתממש
שלא ייקרא יותר אף ספר פילוסופיה בחייו, הרי כולם מטורפים כמו
ניטשה, את התנ"ך יותר קל לקרוא. ולשקוע אולי למין סהרוריות,
חצי שינה, חצי חלום, כש-ורד תפרוץ פתאום כמו רוח סערה, תגיד
-תן לי רגע להיות פה, אני מתחבאת.- אבל הוא מתחת לשמיים פרוץ
אל שדות ובתים נמוכים רחוקים, מדליק עוד סיגריה, המנטול הזה
עושה לו בחילה אבל מתעקש, ושט אל הדרך לאן שתוביל אותו לא
נורא, אולי יימצא נערה רועדת ויתנחם קצת בתוך שאיפת החיבוק
והמגע שלו, תיתן לו אולי את נשיקת המוות על מצחו שאלייה התפלל
ימים כה רבים, והוא יהיה מסומן כאדם קיים, ולא כעוד אחד מיני
רבים ממיליוני האנשים בארץ הזו.
האדמה לא תבלע אותו גם אם יירצה, ולכן הוא אפילו לא מבקש. רוח
קרה מתחילה לנשוב מצפון, גשם בוודאי יבוא, גם אם כנראה לא יהיה
כבד. אז הוא פונה משם בתוך עשן סיגריה ודימיונות, אל
צווילזציית הקבוצה, תמיד תרצה אותו, גם אם תגיד אחרת. בדרך לשם
מתחשק לו למות, משהו כבד עד אימה, משהו הדומה למעין אימה
שנצרבה במוחו בלי שיידע מהי, יושב כבד ממוטט ועייף בתוך מוחו,
פה הבתים הקטנים, נראים כולם בשעת הלילה הקרבה כבתי רפאים.
והאורות מתחילים לנצנץ בעודו מעמיק, נעורים שעדיין לא נמחו מעל
פני העולם, ובקבוצתו הוא קצת מתנדנד מעוצמת הרגשות, כמעט נופל
על אילנה שעברה לידו ומחזיקה אותו ביד יציבה וקשה. "לך תנוח."
היא אומרת, והוא פורץ אל חדרו, סוגר כל דלת וחלון, חולץ נעליו
ונכנס בבגדיו למיטה, ונותן לשדי התופת לנשוב במוחו כאילו היה
זה ביתם. כך הם אמורים להתעייף, אם ייפחד מהם הם רק יתחזקו
ויהפכו אותו למה שהחבר'ה מכנים "דפוק בראש." ולאט לאט הוא הופך
לאיזה קבצן רוסי שמוטל ברחובות מוסקבה, שיכור סהרורי ומלא
פחדים מפני העולם, איש שאף אחד לא רוצה בו והוא לא רוצה דבר,
גם לא מהעולם הזה וגם לא מעולמות אחרים.



5
ככה זה אצלו. גיא ישן שנת צהריים נדירה וחלם עלייה, עידית. לא
בחיים אבל בחלום בא אלייה אמר לה -אני אוהב אותך- והיא הייתה
מאושרת, אלוהים... כמה שהיא הייתה מאושרת. כאילו חיכתה -רק
תגיד לי את זה.- כאילו זו הייתה מין סיסמא לאושר אינסופי שיירד
עליו כמו ניצוצות זיקוקים של רצועות אש מוזהבת מהשמש שעל
פיגומייה הוא מטפס בימי הקיץ, זורקת אותו לפראיות משכרת ואושר
של כמעט כאן, כדופק בשערי גן-עדן.
משהו ניטל מהעולם בקומו. כאילו לפתע ראה הכל צלול, המוח לא
מהתל באשליותיו. מה זה הכפר הזה? בסך הכל בתים ואנשים, בתוך
ארץ של בתים ואנשים ובתוך עולם מלא מים ויבשות שמאוכלסות רק
בבתים ואנשים. כל השאר לא מעניין, כל השאר שולי. הכל כה חד,
הצבעים סביבו ממש גועשים, אם היה יכול היה משתולל עם הצבעים על
הרקיעים ועל השדות, צובע כל אבן מדרכת ומבריק כל עין כבויה. לו
היה יכול לא היה זה עולם, אלא ציור חי רוטט וגועש באנרגיות
שנשאבות מהאלוהים, שם יושב ומסתכל, רואה את כולנו כל כך קטנים.

והוא הלך ככה מבסוט לכיוון חדר-האוכל כשהיא גם, ולמה לא, גם
בדרך לשם, בוחנת אותו במבט הגאוותני-שחצני-מרוחק שלה, -אתה
אוהב אותי, אני יודעת, זה לא מעניין.- והוא קרא לה, ככה ברור,
עידית, תעצרי רגע, חכי לי שנייה. ולמה שתחכה? מביטה בו כאילו
היה כלב משוטט שנמשך לריח בשר, מאטה רגע וכבר ממשיכה. והוא
הולך מהר, ככה עומד לפנייה ואומר: תעצרי, תעמדי. "מה אתה
רוצה?" לאהוב אותך. אסור? "אתה יכול לאהוב, אני צריכה ללכת."
למה לא תתני לי איזו נשיקה בשפתיים, ככה, שיום אחד בו אני
אשקול התאבדות אולי, אזכר, והזיכרון יימחה כל ייאוש, כל אובדן?
"אתה מחורפן." כן, עלייך. "זו אהבת בוסר. אתה בכלל לא מכיר
אותי."
ואימא מחייכת את החיוך של -דביל נפלא שלי.- אומרת אהבת בוסר
כזו בה אתה לא מכיר אותה היא לא אהבה, גם אני אהבתי ככה, את
אלוויס פרסלי.
ושנים אחרי יחשוב: וואללה, לא מכיר אותה. סתם נראתה לי באותו
רגע מתאימה לאהבה. אבל אני, אחרי שכל בחורה שאהבתי לא אהבה
אותי חזרה, מצאתי סוף סוף אהבה אמיתית, סיגריה. איתה אין
משחקים, היא מוכרת מוות בעוד אתה קונה תענוג.



6
כן, אורן חושב. הח'ברה צודקים, משהו באמת לא בסדר עם המוח שלו.
לא סתם הם יורדים עליו. חשב ככה זה נורמאלי, ככה ההורים שלו,
כל המשפחה. אבל כאן בשדה הצרעות של הכפר בו אתה נמצא עם כולם
וכולם איתך אם אתה שונה זה ברור כמו שמש. כן, הבעיה היא שהוא
לא זורם. משהו קפוא במוח שלו מלפני המון שנים. הכל זז בפ'נוכו
איטי איטי, חלוד חלוד, משהו מסביב אומר לו: צ'מע, אולי אתה
חכם, אולי אפילו פיקח, אבל מותק, יש לך מחשבה איטית. אז הוא
תופס בדיחות מאוחר מידי, אז הוא זז באיטיות והוא לא שמן, (קצת
מלא, אבל יש הרבה כאלו.) והעיניים שלו כמו חורים שחורים בולעים
הכל מסביבו, שום דבר לא בולע אותו, אולי מלבד הוא עצמו.
צחקה עליו אילנה לפני יגאל, אמרה, בטח מאונן עליי זה. מה שהיה
נכון. כשהוא נשאר ער מאוחר ולא בכוונה, כולם סביבו ישנים, והיד
שלו שסוחטת את זיקפתו הופכת אצלו לידה החזקה היפה של אילנה,
רוצה לסחוט את גבריותו למען האגו שלה כשהוא כמובן נכנע.
ולעזאזל, כל כך כיף להיכנע לה. וככה לפני יגאל היא הופכת אותו
למין יצור ג'לי חרמן, דווקא הוא חושב, אני לא מכוער כל כך,
צריך להיות לה מחמאה. אבל הוא מלא, עם משקפיים, פנים עגולות
וכבדות, והתנהלות איטית. אז הוא לא נראה כמו דוגמן, והוא לא
שנון כמו אותם אלילי הבנות שמתחלפים להם כל חצי שנייה, אבל יש
בו משהו ש-בת יכולה לאהוב בו, לא? אם רק ידע מה זה יכול להיות.
האם יהיה בסדר כמו שאביו אמר- "יום אחד תצטרך לגרש אותן עם
מקל."- כמה זה נשמע מופרך עכשיו... אם לא תהיה ברירה הן יאהבו
אותו בשביל הכסף, כשיהיה עשיר.



7
זמן קסטה מתחיל להדהד בקבוצה מעלה את החרמנות הרכה כלפי הערב
הנושק ללילה למשהו שלא קשור באהבת בשרים של תחת, זיקפה, שדיים,
ורגליים חטובות או חזה שרירי, אלא משהו שקרוב יותר לנשיקה,
לחיבוק, ליד פורעת שיער בחיבה, ליד על הכתף. רקיע השמיים כבד
מרוקע כמו נחושת שחורה מחוררת בכוכבים. אש ירדה במערב ותעלה
מתי שהוא במזרח. פרוג'קטור לבן חותך את השמיים השחורים, את מי
מאיר עוד, אין יודע. זמן לרדת על הברכיים ולהתקפל, איש לא רוצה
אותם פה בשום מקום, גם הם לא רוצים מישהו מבחוץ, אולי אפילו
מחוץ לעצמם. דני מתנמנם על לשון בטון, נותן ללילה להיות גשם,
יורד עליו כמו עלי סתיו שחורים חסרי צורה ונוקשות, חודרים לתוך
העור, נושקים לנשמה. בתוך שמי הלילה הפתוחים בוודאי יש מקום
להרבה באלגנים שמתרחשים עכשיו אפילו לא רחוק. קוז'אק מהבהב אל
שמי לילה ובתים מקולפים בעוד מישהו בורח משם, טועה בין
סימטאות, מנסה ללכת לאיבוד בכוונה. ואיזה שיכור כנראה עולה
בצעדים מתנודדים אל דירה בקומה שנייה או שלישית כשבמיטה האישה
כאילו לא מחכה, אבל עינייה פקוחות, גומעות את התיסכול, ושני
ילדים קטנים, בן ובת, נמים שינה של סיוטים בחדר הסמוך, לפני
המחשבה- משהו אורב מתחת למיטה. ועל מדרכה מישהו מרסס בלבן
סיסמאות של זעם, האורות כבים לאט לאט ללא סדר מסויים באשנבי
חלונות הבתים, מישהו היה בוכה אם היה יכול, אבל כבר התרגל
להתפשר על הכל, אפילו על רגשותיו. טלוויזיה על ערוץ קליפים כה
חלש בקושי שומעים זמזום, ועשן הסיגריה מעלה את כל החלומות
לאוויר לפרוח אל התיקרה והקירות הלבנים, לייבש את העיניים,
להגיד- הייתי, לקחתי פסק זמן. אורן מכנס את משקפיו לתוך עיניו,
משהו חורק פה שלא באשמתו, דווקא כשהכל מתאים לו זה פתאום לא
מתאים. דפי משתטחת על המרצפות הקשות והרחבות באמצע הרחבה, (עוד
יגדלו בה פסלים.) מנסה בכוח לקבור את עצמה בתוך הבלטות, אבל הם
קשות בעוד גופה רך, והיא מסתפקת בחבטה רכה על הקרקע ולהרגיש רק
את הסוף התחתון נלחץ לראשה, אומר לה: למה הלכת עד עכשיו
בנעליים נוחות ורכות, לכי יחפה על אבנים וקוצים, יהיה לך טוב.
ומשהו שבור בעיניו הקרביות של פרנקי, בולע את עשן הסיגריה
באיטיות אבל ברצף קצוב, עיניו לוחשות את הלילה, בולעות כל פגם
בטיח החדרים ושיח שגודל פרא. נותן לנשיקת המוות שלו אל טבור
הזמן את חותמו הסופי, קובר את מוחו בחלומות רפאים, נותן לכל
שריטה לחגוג את נתיבה במוחו ללא התנגדות, יבוא יום בו הוא
ישתגע, בינתיים הוא רק מופרע אפל.
תמיד אפשר בבתים הקפואים מחום הרגש לשבת מול טלוויזיה מול סרט
שנראה כבר בעיניים עשרים פעם ולעקוץ, ולהתמוגג, ולבהות,
ולקפוא. אפשר (כמו גיא ואורן בעתיד, אבל מסיבות שונות.) להתהלך
בין החדרים עם סיגריה דולקת, לדלות את הנשמה מהקירות, להגיד
שזו "לא האשמה בי על שפסק הזמן לא רוצה להיגמר." ולחשוש, אולי
לא ייגמר לעולם, ולפעמים אפילו גם קצת לקוות. לשבת מול המחשב
(כמו איציק, אורן וגיא בעתיד, מסיבות שונות.) ולמולל את המוח
והנשמה. לדפוק את הראש בצג המחשב, לשאוב כוח מהסיגריה, (חוץ
מאיציק.) ולהגיד "יש לי עתיד, רק חכו רגע, ואמצא אותו." כשכל
אותן ידיים אלימות שליטפו את הגולגולת הרכה של התינוקות מטיחה
את ראשם בקירות כשהם כבר גדולים. הים לפעמים רחוק ולפעמים
קרוב, לפעמים אפל ולפעמים כחול כמו שמיים, לפעמים בוער באור
שמש וזיעה, ולפעמים קפוא בדמעות מלוחות ושתן חמוץ, אבל תמיד
הוא יהיה שם בשבילך, לכסות את הבתים והכבישים בנצח המרחב
והזמן, ונצח החוכמה שנשענת על עובדות, להרטיב את הריסים ה-כה
ארוכים או החרוכים מאש, להטביע את הכאב, התקווה, או  שניהם
ביחד. ולשמוע את הקליק של צד קסטה ניגמר, ולא להפוך. לחכות
לימים אחרים וחלומות שונים, אולי שם תימצא זו או זה שהלב אוהב
בעוד הנערים והנערות יושבים בתוך ים של ישויות דגולים ולא
רואים את היופי והאפשרויות ממטר, כי ביניהן מתפתלות המחיצות של
המבוך האינסופי כמעט שיצרה המציאות של טלוויזיה, שירים, ספרים
ומשחקי כוח.
וכשאין עוד מה לעשות מוסיפים לניקוטין גם קפאין מקפה טורקי
זול. אולי משם תבוא הישועה, אולי כך אל המציאות הקשה יבוא גם
החלום הכמוס שבתוך הלב, ואז אפשר יהיה לנוח.



8
טירן יוצא לתוך הקבוצה כמו מטורף שאיבד את כל הברגים ולא רוצה
או אין לו חשק (או שניהם.) לחפש אותם. "נפוצץ ת'עולם." הוא
צורח. "נמרח אותו על הגלקסיה כמו חרא של ציפור!" ועם פטיש כבד
חובט בקרקע, מנסה לפוצץ את העולם או פשוט לסדוק אותו עם פטיש
שלוש קילו. "מה קרה לטירן?" שואלת אילנה. "שמישהו יסדר לו
ת'ראש!" קורא ערן. פרנקי יושב באיזו פינה עם סיגריה דלוקה של
אסקוט סטרייט ומחייך כמו שיכור ערמומי אל טירן, בולע אותו
בעיניו, כבר מתכנן איך לשגע אותו יותר בימים שיבואו. "מישהו
חושב שהצד ייגמר מתי שהוא?" שואלת ורד, עיניה אל הטייפ.
"הסייקו מיוזיק תתנגן עד שהוא ישבור ת'ראש, את המוח שלו נצטרך
לאסוף ולהחזיר לגולגולת, לפני הקבורה..."
"אני אקבור אותו." מתנדבת דפי. "זה יהיה לי לעונג רב."
"מתים צוברים משקל." אומר יחזקאל באדישות, מנפנף עשן בסיגריה
חומה דון קורלאנית. "אני הולכת לאונן... אני הולכת..." אילנה,
ומשנה גישה: "מי רוצה לזיין אותי?"
"אני אפתח אותך כמו אריזת מתנה." אומר פרנקי, יש לו את כל
הזמן שבעולם, קשה לו לגמור. אילנה עושה תנועה עם הראש והם
הולכים ביחד אל חדרה ומיטתה. "נו," אומר דני. "מישהו שוב
מתחרפן פה. זה קורה יותר מידי בזמן האחרון. צריך שליטה עצמית,
אבא לימד אותי." ואולי זה נכון, כי אביו אדם מצליח מאוד. "אתה
רוצה אני אפתח לך ת'מוח?" מנסה יחזקאל לשאול את טירן. "כולירה,
תסתום ת'פה!" צועקת אבישג על יחזקאל. "מה אתם עומדים ומסתכלים,
תעשו משהו!"
"מה כבר אפשר לעשות?" שואל שמעון. "הוא מסוגל לקבור לי את
הפטיש במוח, לא לוקח צ'אנסים." אבישג מביטה בו באימה לנוכח
הרעיון המחליא. "נו, טוב. תירו בו. למי יש אקדח?" לימור. "את
נשמה." אומרת חלי. והמילים -לפרק אותו- מכים בתוך ראשו של טירן
כשהוא חובט בקרקע בפטיש. הנה כמה דברים פה מתחילים להתפורר.
עוד מעט העולם ייתבקע כמו נמלה תחת קרן שמש מרוכזת מזכוכית
מגדלת.
פרנקי תוקע את אילנה מאחור ברקטום כשהיא מתפרקת מכאב מענג
ולזין שלו אין כבר אוויר, מזמן לא היה בצינורות צרים כאלה.
אילנה צועקת -יותר חזק,- רוצה להתפרק לגורמים מאצבעות הרגליים
עד למוח, ופרנקי משתדל מהר יותר חזק יותר, לקרוע לבת-זונה את
הצורה, כמו שהיא אוהבת, כמו שהיא רוצה, מי אמר שהוא לא מכבד
בנות?
"אני יכול לתקן לו ת'מוח." אומר יחזקאל על טירן. "להוציא משם
כמה תולעי בשר, לחורר כמה חורים, והבנאדם יהיה שפוי כמו
קומפיוטר."
"ומפגר." מפטיר אורן. "אז מה," עונה יחזקאל, "מעולם הוא לא
היה חכם גדול." גם לא טיפש, חושבת מיכל.
"זרם החשמל לא נוגע בנשמה!" זועק טירן. "מה עושים? איך מפוצצים
את כל הזוועה הזאת?"
"אתה יודע שכל העולם נמצא אצלך בראש?" יחזקאל מנסה לעזור. "כל
תפיסת העולם אצלך פה." הוא מצביע על הרקה. "לא, מפגר!" צועקת
אילנה ששמעה את יחזקאל, ופרנקי נבהל. הרקטום שלה מופשט מהזין
כשהיא קמה לצאת מהחדר במהירות. "וואללה, אחי." אומר טירן
ליחזקאל, עיניו נוצצות בברק פסיכי לגמרי. "לא... זה לא נכון!"
מנסה לתקן אבישג. אילנה רצה עירומה אל טירן, מוכנה להתאבד עליו
כדי למנוע את מה שהבינה כה מהר במוחה החד. (היא לא נראית חכמה,
אבל מי שמכיר אותה מתחת לקליפות, יודע.) "לפוצץ מוח... לפוצץ
עולם." מהדהד טירן. "לא!" קוראת אילנה, נשאר לה חמש מטר, ואז
שותל טירן את הפטיש במוחו בקצה החד, כה חזק, כה מהר, שומעים את
קול שבירת ביצת הגולגולת וקול חיכוך מתכת על בשר. כשידה של
אילנה כבר מגיעה לפטיש טירן נמצא בזמן הצניחה מכריעה לצבירת
משקל, וידה של אילנה מנסה לתקן את החור במגע בצורה של איזה סרט
ילדות שנובע מאי יכולת לוותר כה מהר, כשהוא צונח על הקרקע ב
"פפאאקק." עמום ורסיסי מוחו בין אצבעותייה של אילנה.
"אלוהים..." היא בוכה. ופתאום הדבר האחרון שהיא חושבת עליו,
למרות שחשבה רק עליו במשך חמש שנים, הוא מין.



9
"בוא נשמע רדיו." אמרה סימה לגיא והתפרקדה בפינוק ומתיחת
איברים על המיטה. "המחשבות והמילים," אמרה. "יבואו עם
המוסיקה." עם פנייה היפות והצחוק המהסס בעיניה. יש שמועות טחנו
אותה כולם, ברור שזו הגזמה. אולי חלק, ולא נגד רצונה. מה רע
בכך? גיא חשב ש-לו היה קוסית גם הוא היה מזדיין די הרבה ללא
הבחנה. להפריד בין רגש למין... קשה. קטע זה היה צריך להיכתב לי
קודם, אבל בזבזתי אותו על מוסיקה. אפשר להפריד בין הבגדים,
(הייתי מייעץ לגיא.) וסתם לחבוק אותה עירומים, נשמה טובה
הילדה, למה ירדו עלייה ככה? הביאה דובי ליום ראשון בכפר כיתה
ו'. לא התביישה בפני מי שהקניט. ציירה על השמיים יום יום
וטוותה רשתות בין הכוכבים לילה לילה, עם משאלה פשוטה, משהו
שרצתה לקבל, אהבה. זו שמתחפשת לאלפי צורות שמתעתעות במחשבה,
נוטעת אשליות, אבל מה כבר אפשר לצפות מילדה בת 16? כמו כולם
בגיל זה, מגששים דרכם בערפל של אור בוהק, השמש עוד רגע בקצות
האצבעות, למה היא בורחת? גיא חושב בדיעבד שהיא הייתה היחידה
ששלחה אליו חיוך אמיתי שם, בכפר. משהו טהור ולא מלגלג, לא
מקניט, לא מזוייף, משהו שאומר בפשטות שזו אהבה בין בני אדם,
אני אתה, אתה אני, אותו אלוהים, אותו מספר עיניים, אותו מספר
גפיים, ואותם חלומות, גיא היקר. (כמו כולם.) כי גם זכר ונקבה
אנחנו, אותם חלומות, הדברים לא כל כך שונים בינינו. (אפילו
טובים יותר, אפשר לאהוב גם בגוף.)
אפשר היה לטפס על עץ ברוש ולגעת בשמיים, אפשר היה לטבול את
הראש בצבעי הפרחים, בריח דשא חמצמץ. אפשר היה להיכנע לסיגריה
עוד אז, וגם לא לעשן כה בסתר, כאילו אתה עושה ביד. התמסטלות של
סיגריה ראשונה היא כנגיעת מלאך בתוך המוח. עשן כה מענג מרחף
בראש הבלון, מרים את הרגשות, גורם לחרמנות כלפי שקיעה לילה טבע
ואור. היינו תמימים כמו אותו גיא, שיושב מול כוהנת היופי
והנעורים, כשהיא מותחת את איבריה בפינוק, אומרת "בוא נשמע
רדיו." והוא לא נוטל אותה בחיבוק. איך הוא לא רואה שהיא רוצה?
כי הוא עסוק בלהסתכל בקירות במקום בנצח הקיום. דבר לא יקרה אם
יעיז. שום כוכב לכת לא יתפוצץ, הוא לא יקבל התקף לב, והסגידה
הזו לשיגרה, והפחד שלו ממה שעלול לקרות, הכל יתפוגג יום אחד,
כשהוא ייראה את אלוהים, כשיהיה סימן בנפשו.
גולה ענקית מלאה מים עם שש מיליארד בני אדם, זה הכל. ואם יש
משהו מעבר, ייתכן ועדיף לא לראות.                  



10
נו, סוף סוף הגענו. שירים עצלים מתנגנים מאיזה שהוא מקום, יש
ששומע, יש שלא. מתכוננים למבחן הילדים, או לפחות מנסים. עידית
מביטה בדפי ההיסטוריה, יש סיבה לדעת, אין חשק. יכולה הייתה
במקום זאת ללכת אל הכפר הישן, לחשוב מי היה פה פעם ומה הוא
עשה. שם בבתים בוודאי דלקו עששיות (למפות?) וקריאה לאור נר של
דברי חיזוק כוח הרצון בעמידת גבורה כנגד האויב הערבי שהיה מנסה
לגרום להם ללכת. רדיו בחצות ליד אדם ישן, עיניים דומעות מאבק
שריפה. האוכל אם יודעים להנדס אותו כראוי עשוי להיות נסבל,
ונשים שמעו על איפור, אולי פעם ניסו, הרגישו כמו ליצניות. נו,
אז הקסטה מתנגנת. צד B פחות טוב מ-A, אבל צריך לגוון. אולי
מחשבות חדשות יפרחו. אולי זה יגרום לה להרגיש שמגיע לה להיות
נאהבת. טוב, אז מילים לא תמיד באים בקלות. את נס-הקפה של הערב
היא לא שתתה עדיין, רצתה קצת להזות, רצתה להרגיש חלל בבטן.
הימים שלה חולפים ככה לא תמיד בשליטה. היא כמובן מנסה להפיק
מהם את המירב. -למה לא תשתי נס קפה?- אומר הקול. -כך תלמדי
יותר בקלות.- אבל רק תחכה שהשיר הזה ייגמר. בינתיים תבכה
מבפנים.
(שמגיע לה להיות ראויה לאהבה! ידעתי שיש ניסוח טוב יותר.)
זה בא עם הקפאין, עם הרוח שנושבת במוח. עם ידי אימה, איפה אבא,
מי יידע. הייתה רוצה לשתות ליטרים של קפאין מרוכז, להרגיש
ממוקדת עד כאב, חדורת שיכחה עמוקה כלפי החללים שממלאים את
החיים. קפה זה מר, לא משנה כמה סוכר תשפכי לתוכו. אבל אפשר
לנוח רגע מול הספר, אולי ימים אלה בהם דברים קורים בעולם ובארץ
יהיו עוד שלושים-חמישים שנה בדפי ההיסטוריה. אולי אפילו בעוד
מאות שנים. אבל איכשהו להבת אש מנגנת רק לה, היחידה מהבנים
והבנות בשיכבה ש-לה שיער ג'ינג'י. אומרים עליהם, בעלי השיער
הכתום, שהם פלפלים, לא מבינים שזה בגלל שהם לא מצליחים לתת
אשליית סדר בחיים כמו שעושים האחרים. אולי יום אחד, בעוד הרבה
הרבה שנים היא תהיה זו שמדברת בקול באס מלא סיגריות על גבר
שעזב, לקח את ליבה והשאיר בתמורה זיכרונות מלאות עובש. אבל
העייפות, העייפות. לא עייפות הגוף אלא עייפות המוח. לפעמים
המוח נמאס לו, לפעמים הוא לא מבין בשביל מה. הוא מניח את כוס
הנס ליד נר דולק ומשחק עם ידו בלהבה. אימא אמרה על עצמה "בקבר
אני אנוח." למה לא לנוח כבר עכשיו? אפשר ככה אם רוצים להיכנס
תחת הררים של שמיכות, לא לראות ולשמוע דבר. לא להקשיב למחשבות.
להקפיא את הזמן פה תחת שמיכות, אם הוא מתעקש לרוץ בחוץ, שלא
ירוץ איתה. השמיים כבדים כמו תמיד, כמו בקיץ גם בחורף, בכל
עונות השנה והנפש. כוכבים כמו חורים דקים במסך החושך, מטילים
מעט אור. ירח אימתני לחש למסטיק "בזוקה" שהיא תדרוך עליו
כשתהיה בת 21, זה לא נכון כי גם כך לא תרצה. השמיים דורכים
עלייה כל הזמן. למה לא תיקח פסק זמן, תבהה קצת בטלוויזיה לטהר
את מוחה מהמחשבות הכבדות האלה? הימים הם ימי כאסח, איש לא נוגע
בשדייה...
שמוליק מחייך את חיוך הדוב שלו ונותן כאפה לקטינה. (שנראה כמו
בן 12.) דרך החלון הוא יכול לראות פרופיל של ראש ג'ינג'י
מהורהר בוהה בשולחן, גומע שאריות נס-קפה או קפה הפוך. "קטינה,"
הוא מדבר אליו ונותן לו עוד כאפה. "גם ג'ינג'יות מהרהרות?"
"תעזוב אותי אתה, בן זונה מאנייק." אומר הקטינה ומלטף את ראשו
הנעלב בעודו מתרחק. שמוליק מחייך חיוך של שיכרון כוח והולך
להביט טוב יותר. הוא רואה אותה מחייכת לעצמה ומדליק סיגריה.
ג'ינג'ית, זיכרונות טובים? הוא מלטף את סנטרו הכבד והולך משם,
היה שורף לתוכו שני בקבוקי מכבי אם התנאים היו מתאימים.



11
עם היגמר התקווה והזעם יושבת מלי בחדרה מול המראה ומביטה מה
השתנה. עיניים קשות נוצרו לה, משהו לא מתפשר ומגובש. הזקינה
הילדה. קמטים חורשים את מעלה לחייה ומצחה. משהו בפרצוף הפך
מכונס יותר, חשדן יותר, כאילו האף הפך לאבן שואבת. וליפול אפשר
כמו תמיד לאן שלא תרצה. מה יחכה לה למטה היא זו שרוצה להחליט.
איש לא מבין אותה בקבוצה ולמה שיבינו, הרי את העולם המוגן שלה
בו הכל ברור רק לה היא עצמה יצרה, ורק היא מכירה אותו. "הכל
כמו  נדנדה," אמר לה אבא, באלפי מילים שונים ובמצבים שונים.
"שום דבר לא נקבע, הכל יכול להשתנות, ואם הוא לא השתנה זו את
שיכולה להשתנות." אבל, איפה מיכה. היא רוצה אותו כמו אז. היא
רוצה אותו טועם משפתייה, משחק בשדייה, חודר לתוך הוויתה. היא
רוצה לשמוע מה סופר לו, למרות שעכשיו כנראה תורה. הוא הלך.
נעלם באיזו מסיבה של טירה משהו, משהו של כפר, משהו של דשא. אמר
אז משהו על מוות, היא לא שמעה. חשבה אם הוא עסוק רק בעצמו, היא
לא צריכה להתעסק בדבר, רק להיות שם. כנראה לא הספיק. הוא רצה
אותה חושבת, פועלת, מניעה. הוא רצה לדעת מה גם היא מרגישה. האם
עכשיו מאוחר? האם הוא יחזור. היא יכולה לבכות, העיניים כבר
דומעות, אבל אין את השלווה לזה, את ניקיון הנפש שיפתח את
העיניים לדמעות. משהו קרה. אפשר לעשן סיגריה, כמו כלום, כמו כל
העשר שנים שהיו קודם, בערך. להגיד לא אכפת לי מכלום. זה נכון?
אולי זו דרכה לשמור על שפיותה. אולי זו דרכה להמשיך להעריך את
עצמה. כי אם מסתכלים נקי, אין לה דבר חוץ מעצמה, וגם מזה
לעיתים נדמה אין הרבה. כן, זה כנראה ברור, אף פעם אין שלווה.
כשנדמה שיש זו שלווה מדומה. ההר געש עתיד להתפרץ. לא היא תשמור
את האש נמוכה בקושי רב לכל ימי חייה ותהיה סמרטוט. הר געש רוצה
להתפרץ? אז לעיתים היא גם תעודד אותו, אם ירצה. וכשיתפרץ, גם
אם עודדה או לא, היא תדליק סיגריה ותביט על לבת השתיקה זורמת
לה מכל נקבובית עפר. יש משהו שה-לבה לא תוכל לגעת בו אף פעם,
הוא מוגן באלפי ימים של סבל וחריקת שיניים, הוא יודע כיצד לשים
סוף וכיצד לברוח. "זה בסדר. הכל בסדר." היא מנסה להרגיע את
עצמה. גל שהיא לא הצליחה להתגבר עליו בא כמעט להטביע אותה. גל
יחלוף, נשימה תחזור, וגם כך כמו השיר ההוא, היא כבר למדה לנשום
במים. (האם יש קפה?) החיים קשים, אלוהים לא פראייר, והיא לא
צריכה אף אחד חוץ ממיכה. מיכה הוא בסדר, ולעיתים כמו עכשיו זה
נראה נחמד ואפילו משעשע, שהנה, נדמה שהוא זה שהפך להיות המוזה
שלה. נדנדה, אמר אבא. למה יש הרגשה שהוא מת? אבא אמר: "נדמה
ש-מה שהעיניים לא רואות, הוא לא קיים." זהו, פשוט.



12
פרנקי הולך על מים. השמיים שלו שחורים בלילה זה, שום ניצוץ של
תקווה למשהו טוב אין לו, העולם חרא והוא עצמו מקולל עד העצם.
הוא הולך לחדרו, שם לבד הוא מוציא את האולר המתקפל, אולי מישהו
עוד ימות פה. הכתלים סביבו נעים וגועשים בצללי שדים שרוצים
להפוך אותו לאדם שמפחד מהכל וכולם בזים לו, הוא לא ייתן לזה
לקרות. -אם מישהו ייפול, זה לא יהיה אני.- כולם סביבו כלואים
עכשיו בגן-עדן של אשליות. הוא ייראה להם שהחיים מסובכים וקשים.
אלא מילים ריקות, החיים קשים רצח. -אולי אם הייתי טיפש הייתי
חי בתוך גן-עדן של שוטים. לא יודע אם הייתי בוחר בזה.- אבל לא
שוקלים אם היית לוקח משהו שבמילא אין לך. בנאדם אינטילגנטי לא
יכול להיות טיפש פתאום, כמו שטיפש נולד, אלא אם הוא מתחרפן
קודם מסמים ואלכוהול. פרנקי לא רוצה להתחרפן, אף אחד לא יגיד
על פרנקי שהוא אידיוט. על טיפשים צוחקים, עליו לא יצחקו. לקחת
את הנשמה השחורה הזו שלו ולזרוק אותה מקיר לקיר עד שתתפכח או
תמות. לזיין את העולם בחרא שהוא אכל במשך כל כך הרבה שנים, זה
לא יעבור בשתיקה. סיגריה קודם בחדר, אולר שמסוגל להרוג טמון
חבוי בכיס מכנסיו. אם היה אפשר לפעור שריטה מדממת בשמיים, הוא
היה עושה את זה. אבל כמה שהוא גדול, ככה הוא קטן. היה רוצה אם
היה יכול לנדוד שנים במידבר בלילה לבדו, ולהזדיין עם הירח.
להפוך זאבים ושועלים לעבדים. לאכול לטאות חיות. אין לאן ללכת,
מישהו חייב למות. הוא זורק את הסיגריה הבוערת דרך החלון ויוצא,
כמו נמר משחר לטרף. בחלון שרית רוקדת עם מוסיקה של פופ, משהו
שנידמה כמו סוכר מתוק להחליא גורם לו להקיא. אלי ויגאל יושבים
בפתח של איזה חדר ומעבירים סיגריות. להבות קטנות של גחליליות
מוסיפים לפניהם אובך נוגה, פניהם כבדות ומסוממות, רציניות. הוא
יחוס על חייהם. "איפה אתה הולך, פרנקי?" קורא אלי. -לזיין את
אימא שלך.- "לאוורר ת'ראש." ומשם הוא מפליג בתוך חושך לכיוון
הבריכה, לכיוון בית הספר, לכיוון מגרש הכדורגל ואולם ההתעמלות.
כולם מקובצים שם כמו הנאות שמתחבאות מפני "ערכי המוסר והמצפון
שמחדיר כפר- הנוער" במוחות של הנערים והנערות שרובם לא שמים
זין. על הכביש כלב קטן נובח עליו, הוא מתעלם וממשיך לחתור
קדימה. עננה שחורה מתחילה להתקרב אליו מצפון. עוד סיגריה.
בדרום מגרש הכדורגל, על שולי הדשא מחוץ לסימני הגיר, שוכבת
נערה שהוא לא מכיר. פנייה אל הכוכבים, מעשנת סיגריה. בנצח היא
מסתכלת כשהנמר קרב אלייה. חרישי חרישי הוא עומד עשר מטר
מאחורייה, מעשן ללא רחש, נושם קליל נשימות שטוחות. מה זה שם?
השיער השחור והמאובק, הפנים הצחות המלאות חיים והתנועות
העייפות. רגל בג'ינס מקופלת קלות, נעלי ספורט זולות מעוטרות
בפסים סגולים ומעויינים על רקע וניל. "לאימא היו חיים קשים."
היא אומרת. "כשנדמה שהכל סוף סוף בסדר אצלה, כשנדמה שנעלמו
הפחדים והחרדות, היא תלתה את עצמה." האם היא מדברת לירח או
לאלוהים? אולי לאותה עננה שחורה שאומרת לו שמשהו פה ייגמר
במוות. "אבא היה אדם אדיש עם חוש הומור גרוע, אחרי שאימא מתה
הוא התחיל לשתות. האלכוהול עשה אותו טיפש כמו כיכר לחם." היא
מגישה את הסיגריה לשפתייה, יש לה שפתיים יפות, משהו בהן, איזו
עווית שפה אולי, גורם לו לחשוב על נשיקה.
-הנערה הפראית הזו נישקה אותי כשהייתי בגן-חובה. היו לה עיניי
פחם טובלות באפור, וכמה שהייתה קשוחה, כך הייתה נשית. היא לקחה
את ידי שם במגרש החול כשכולם ישבו בפנים וראו איזה מיקי-מאוס.
היא נישקה את ידי, ואז את שפתיי. היא מתה עכשיו.-
"אמרו על אחי שהוא החייל האמיץ ביותר בפלוגה, לא הבינו שהוא
רוצה למות." עשן כסף דק עולה מרחף מהסיגריה, מאפף את הירח, אבל
לא את העננה. "עכשיו הוא משותק מהצוואר ומטה, הוא עדיין רוצה
למות, אבל לא יכול, לא נותנים לו." -איך נראה הקוס שלך, מותק?
אם אחפור בו בלשוני, מה אמצא?- "אחותי נסעה לחו"ל לפני חמש
שנים. לפני ארבע שנים ו-11 חודשים שמענו ממנה לאחרונה. זה היה
לילה כזה בו היא נסעה. בדיעבד כשאני רואה את העיניים שלה
בזיכרון כשהיא עוזבת, היא לא התכוונה לחזור. הירח הזה מנציח את
בדידותי. גם אם זה לא נכון, בליבי כולם מתים, הם בגדו בי." כלב
קטן התקרב אלייה מייבב, היא נאנחה והוא החל מתפנק מתפרקד בין
רגלייה. "אם הייתי רואה את הפנים של אלוהים, הייתי יורקת להם
בפרצוף. ניגמרו לי הסיגריות." ברוח הקלה שנושבת הוא יכול להריח
את ריח זיעתה, ריח עשב ואדמה. "לא תיתן לי?" היא שואלת. הוא
מסתכל סביב. "למה אתה שותק?"
"אני?" אומר פרנקי חרש. "רק שנינו פה." היא לא הביטה בו אפילו
לרגע, אבל כל הזמן ידעה שהוא שם. הוא התקרב ותלה מעל פנייה
סיגריה, היא לקחה בתודה והציתה בתשוקה. "יש לך אולר במכנסיים
או שאתה שמח לראות אותי?"
"אולר..."
בשביל?"
"להרוג..."
"את מי?" הוא שתק, היא הביטה בפניו לראשונה ואיפרה על הדשא.
"אותי."
-שחינו פעם בתוך ליטרים של דם, אני והאחים שלי.- הוא רצה
להגיד. -מהביצת עין בפנים של הכולירות עשינו ביצה מקושקשת עם
מזלג ומחט. אכלנו עיניי פרות צלויות על אש חיה. אף אחד לא
התייחס לזה בשוויון נפש, אפילו העיניים הצלויות של הפרות היו
מאשימות לפני שבלענו אותם.-
"הוא נמשך לריח הקוס שלי." היא אמרה וליטפה את ראשו של הכלב.
"אתה כלב חרמן, נכון מותק?" היא אמרה לו, והוא התפרקד על גבו
כשהיא מעבירה יד מלטפת על בטנו הלבנה עם הפלומה הרכה. "אתה
רוצה לתת לי את ליבך, מתוקי?" הכלב הימהם, והיא שיקעה חמש
אצבעות קשות לתוך ביטנו כשהסיגריה תלויה בשפתייה ותלשה את
ליבו, ואז באדישות ניגבה את ידה בדשא. "כמה סיגריות יש לך?"
היא שאלה את פרנקי. "קופסה."
"בוא שב לידי, בא לי לעשן כל הלילה, להביט בירח, ולנסות
לבכות."



13
דפי לא רואה סביבה דבר, רק אדמה. כך תחת שמיים, בלב שדה, היא
מחמשת את ליבה ויוצאת למצוא מקום בו תוכל להתחבא מפני עולם,
להיקבר תחת אדמה ולא להיות עוד, הזמן בטובו, וכמה הוא טוב,
יהפוך אותה שם ברבות הזמן לרגבי עפר. היא לא תהיה יצור זוחל
וסובל, היא תהיה כדור הארץ. בלב אי-שם היא משחקת עם אצבעותייה
באדמה, חולצת נעליים ויחפה קוברת את כפות רגלייה. אולי יבוא
משהו גדול וחזק וינחית פטיש על ראשה וכך תיקבר כמו מסמר באדמה.
ואז לבנות עלייה הר, לא לראות לא לשמוע.
היא ראתה את כולם קבורים בבית הקברות שורות שורות. המקום היה
גדול כמו הכפר, כמו יער בו צומחים מצבות. היא שאלה את כולם אם
טוב להם, הם לא ענו. היא קראה את השמות והשתטחה על הקברים, איש
לא ראה, איש לא שמע. היא חיפשה מישהו, לא חשוב מי, שיקבור גם
אותה. איש לא רצה. אז היא השתטחה למרגלות אחד הקברים, גבה אל
האדמה, נצח השמיים נבלע במוות, והמוות נבלע ב-לא ידוע. רחוק
רחוק עלתה הנעימה של "טיטניק" בלי המילים. המילים של סלין דיון
כבר וויתרו על עצמן, קברו את עצמן פה, בין המצבות, כשעל פניהם
הקשות ועיניהם העתיקות מרחפת שלווה של מנוחה, הם לא רוצים מאיש
דבר, אף אחד לא רוצה גם מהם. ואם כאן בשדה, (כשהלב יורד
לתחתונים והעיניים הם גולות כבדות,) היא תצליח לבכות, האם אז
תהיה איזו שלווה, איזו הארה? כי כל דבר כבד בכל אחד מתאי גופה,
ונמאס לה, כל כך נמאס, להילחם בכוח המשיכה. אם רק תוכל ליפול
לתוך קבר ושמישהו יכסה אותה אדמה... מי יהיה האיש... אולי
המנגינה. ואפילו כאן בכפר, שכמו בבית הקברות עולה בו הנעימה,
סלין דיון מצטרפת עם המילים ודפי הולכת משם, צעדים כבדים כאילו
פוסעת במים רדודים. ולרגע היא מועדת ונופלת בחבטה אלימה על
הדרך, בתפר בין השדה לעפר, ואז, לשלוש שניות, היא מרגישה אושר
צרוף כך, כשאדמה רצתה אותה, ולו לרגע.



14
מיכה
לא רציתי להיכנס לתוך הסיפור הזה. הסופר שלי סחט את דמי עד
הטיפה האחרונה. רציתי למות, פה במגדל השן. בערך 40, 50 כדורי
שינה מומסים במשקה לא מוגז יעשו את העבודה. ראיתי אותם על
המסך, את כל המתים. ראיתי אותם בסרטים שהם צילמו, כתבו, שיחקו
וביימו כשהיו בני ארבעים, לפני שישים שנה. כובעי גנגסטרים,
האחזות נואשת בחיים, כל הבלאגן שיש, כמו עכשיו... ועכשיו הם
מתים, כולם. לא הבטתי בסרטים שלהם, הבטתי בבתי-קברות פתוחים.
אף אחד לא זוכר את ג'יימס קאגני כמו שלא יזכרו את ג'ק
ניקולסון, או דה-נירו, או פאצ'ינו. הכל ימות, כמוני יום אחד,
בבית הקברות הפתוח של היקום. מי יזכור היה מיכה? אף אחד. אני
לא פיון בתוך משחק השחמט של החיים, אני חלקיק אטום בתוך פיון,
ואפילו פחות מזה. מלי, לא יכולתי לראות את הפרצוף שלך, כי אז
תצטרכי להביט בפרצופי, המלא מוות, ואת עדיין בין החיים. כל
האנשים החיים כמו שבט בתוך עיר סגורה מוקפת מידבר. הרבה דברים
קורים מחוץ לחומות, בכל כוחי אני מתאפק שלא לנדוד.



15
אם את קמה בבוקר, ופותחת עיניים, זה אני שאומר לך "בוקר טוב.
צריך לקום, מתוקה." ואת מתייחסת אליי כמו אל מיטרד ואני עף טס
משם, כי אני יודע, את תקומי, גם אם אצטרך לבוא שוב. ואז אחרי
אחרי... (השתנה, התלבשות, נעזוב פה פירוטים.) את רואה אותי דרך
החלון כשאת מצחצחת שיניים, יושב על המדרגות, אוכל פרוסת ממרח
שוקולד. ושני צעדים אני אחרייך בדרך לכיתה, ושני שורות אני
אחרייך בשיעור כימיה/תנ"ך/ מתמטיקה/אנגלית/השד יודע מה.
וכששולחים אותך להירשם על איחור במזכירות בהפסקת עשר אני
המזכירה. ואני מחנך הכיתה שמשחרר אותך בחזרה לקבוצה, שם את
יושבת במועדון ורואה אותי בטלוויזיה מנחה תוכנית מוסיקה. אני
יושב קצת לפנייך בחדר האוכל, ואוכל. וגם עומד ליד המדיח כלים,
מנקה כלים שלי ושלך, וגם זורק את האשפה, וגם מבשל. אני הסופר
של הספר שאת קוראת במיטתך, והזמר ברדיו, והחבר לקבוצה שנכנס
לשאול איפה מה שמה, יש לה טלפון. וכשאת הולכת לספרייה אני
מחליף לך את הספרים וגם מסתכל עליי ועלייך בזמן החלפת הספרים
כשאני קבור באיזו עבודה בהיסטוריה, כולי מלא ספרים מצהיבים. את
מסתכלת עליי כשאני בשמיים ותוהה איך ירד הירח כל כך מהר, ואני
גם החשיכה שעוטפת אותך כשהשמש ברחה. בלילה את מתכסה בי ושמה
אותי תחת ראשך, וכשאת נרדמת גם אני יכול להירדם עד הבוקר הבא.



16
בבוקר מעירה את גיא אם-הבית, והוא מפרק את ליבו. כשהוא קם הוא
מגלה שראשו נותר על הכר, הוא ממהר לאסוף אותו חזרה. בבית-הספר
מפוצצים את ראשו במידע, הוא ממהר להרכיב את חלקי הפאזל של ראשו
שוב. בחדר האוכל, ארוחת צהריים, יש חומצה באוכל שהופכת את ראשו
לצמר-גפן מתוק, הוא מתקן את זה בחדרו. במוסך, בענף הפלחה,
מבריגים החוצה את ראשו במפתח ברגים, משם הוא רודף אחרי ראשו עד
לרפת, וחוזר לקבוצה. שיעורי הבית מעוותים את מוחו והטלוויזיה
מרוקנים את הראש לגמרי מהמוח. הוא מתקן את כל זה בדרך לארוחת
ערב. בשיחת קבוצה משתילים במוחו פצצה, הוא מרוקן אותה בכתיבה
במיטתו כשהירח הוא חבר יחיד. לפני השינה הוא מחזיר למקומו את
ליבו, אותו יפרק שוב בבוקר.



17
שוב פורש אורן מהקבוצה לתפוס קצת בדידות. משהו פועל לא טוב
במוחו, כאילו הנמיכו לו את המצח. הוא מתפתל מרגשות, אבל שכל
נראה שלא במיטבו, משהו דחוס מאוד, קטן מאוד במוחו. דרך עיניים
ריקות אלו הוא יכול להביט סביב כדרך חיה. עולמות אחרים אין
ומעולם נדמה לא היו בשום מקום. יש איזה שהוא אלוהים אולי, אבל
הוא איזו דמות מצויירת עם זקן ארוך ולבן ועיניים מעורפלות,
יושב שם באיזה מקום, עשוי בשר רוחני. -שכל יבוא, אל תדאג
אורן.- רק יבוא כבר כי זה לא מצב בריא. אמנם כן יש אפשרות
לשחרר את השכל, זו לא הבעיה. יכול לשים את המוסיקה הפראית
והאפלה ביותר בפול-ווליום בווקמן ולהיגמר בתוכה ודרכה להיוולד
מחדש. אבל אז יהיה לו שכל, אבל שרוט. זה יקלקל לו את כל היום.
הוא יהיה כמו שד בבקבוק, רוצה לשבת בערב מול סרט בטלוויזיה
במועדון ולהרגיש אשליה מלאכותית של ביטחון, כשחמים ונעים,
והנערות נעות בכיסאותיהן, כה יפות. אם רק יחכה קצת, ישקיט את
עצמו, אולי השכל יצמח שוב לא כמוטציה, אלא כפרח רענן בפינה
מוגנת. הכל ריק  אצלו כשהשכל לא פה, בתים כמו פסלים, אוויר
קפוא, תקרת שמיים נמוכה. תמיד יקבלו אותו בזרועות פתוחות
בקבוצה, מקבלים אותו למרות הכל כמו שהוא, גם אם לפעמים
מקנטרים, בצחוק כמובן, הם הרי לא באמת רוצים לפגוע. (כשהוא
צוחק מבדיחה, הם שואלים אם צחק מהבדיחה הקודמת. נו...) אבל
כאחד שלא ממש פה, במאה האחוזים של חדות השכל ועירנות המוח הוא
יודע ש -אסור לי לעשות גלים.- הם יגידו מה פתאום מרים ת'ראש
היבחוש, נמסמר אותו לאדמה בפטיש חמש קילו של שנאה ועיניי זלזול
כאילו נולד בטעות, יצטער על היותו הוא, ואולי בכלל על קיומו,
כאילו קיומו לא מגיע לו.
אז מחכים. לשמור על פרופיל נמוך, לשחק אותה עייף ומהורהר שלא
ישימו לב שבעצם אין שם כמעט כלום בקופסה. עוד מעט ארוחת
צהריים. יאכל את נתחי שניצל העוף, חריף, כדור מולטי-ויטמין,
ויהיה בסדר. חייב להיות. זו הרי לא פעם ראשונה שזה קורה לו.
ה-הווה חשוב מאוד, אבל הסבלנות משתלמת. זה לא סרט הוליוודי בו
עליו למהר כי יש לו שעתיים. בתוך הקופסה, גולגולת דוחסת מוח,
העולם נראה דווקא יפה, אם כי קשה מבחינה חברתית. אפשר כמו
בטיול, שוטטות זו, לראות את עיניי החרוזים של הציפורים, לשמוע
כל תו ורגש אווירה בשיר, להריח את האוויר החם שבה לסמן על קיץ
מתקרב, (ריח אבק ותבלינים חריפים.) וקצת לנוח ואולי גם באותה
הזדמנות לאכיל את הנפש שהמוח לא נותן לה מנוח. כמו מדיטציה
איטית איטית, שקטה שקטה. הרי זה העיקרון שם, לכבות את המחשבות
הלוגיות, ללמוד להתבונן בלי כל דעה ושפיטה. נשארה לו חצי קופסת
סיגריות M.L אדום שממנה הוא מעשן כאילו אין לו ולו דבר עם
העשן, עם העשב הנייר והפילטר. רק את הניקוטין יבקש, עכשיו,
יותר מאי-פעם, לרכך קצת את המוח הדחוס דחוס, הצפוף צפוף, לפני
שיהפוך לפקעת עצבים על היותו קרוב יותר לחיה, (גם אם
אינטילגנטית.) משהיה אי פעם. הפחד שלו מפני העולם גדל כשהוא לא
סומך על מוחו, והוא מגלה ארבע חתיכות שוקולד מריר (עם אגוזים)
בתוך כיסו, מפוצצת סוכר מטשטש, וטוחן אותן אחת אחת כמכור
המזריק קוקאין לגוף. כמעט כל מזון מרגיע בקיבה יהיה טוב
עכשיו.



18
זה הכפר. אם תיסע מירושלים לכיוון נתב"ג ותפרוש מהכביש הראשי
במחלף שלפניו, שמאלה ליד איזה בניין משרדים נוצץ, (כנראה חברת
הייטק.) ושוב שמאלה, מימין יהיה כביש שמוביל לכפר האסלי, לא
כפר הנוער, אבל אתה תמשיך קצת על הכביש וליד חלקת דשא שלפעמים
מטופחת ולפעמים לא, (לפי קריזות,) תראה כביש שנכנס לאיזה כפר
שכמה שמבחוץ הוא נראה כזה ריק וחלול, הוא טעון כמו תותח. איזה
ילד שתקעו אותו בבודקה יעצור אותך, יגשש, וירשום את מספר
המכונית. משם תוכל לנסוע ישר כמו טיל או כדור אקדח ישר לכפר
הישן. אבל בוא נגיד שהתעקשו שתחנה בחנייה בכניסה לכפר. משם
תוכל לראות את מגרש הכדורגל, מסומן באבקת גיר ומוקף באדמה
שנדחסה מריצות אלפיים מטר של שיעורי הספורט בתיכון. צמוד,
הבריכה. (פתוחה ארבע חודשים בשנה.) ומאחורייה אחרי חלקת דשא
רחבה בית הספר התיכון. יטרוף אותך תמיד, רק בוא להירשם. דרך
מובילה לחדרים של החניכים לכל מעלה הרמה עד כביש מספר אחד
החובק אותו. צמוד לדרך כמה בתים פרטיים של משפחות שעובדות
בכפר. בחלק האחורי, בקצה הכפר, "חברת ילדים," מגורים משותפים
של ילדים כיתות א' עד ו'. שני חצרות ענקיים, מוקפות חדרי
חוגים, מכבסה, נגריה וחדר ציור של היסודי, חדר אוכל, דואר, חדר
מוסיקה. לא רחוק, ממש בקצה נושק לשדות - המוסך. שם מתחילה
וניגמרת הפלחה. כשאין עבודה יושבים ודופקים את הראש בבול העץ
המעובד שמשמש כספסל, קבור בקצוות בחביות מלאות חצץ ועפר.
הצרכנייה מעבר לכביש הראשי של הכפר. (אין דבר כזה מכולת בכפר.)
מעל לצרכנייה אולם ענק של דיסקו, (תגיד טראנס, אחי.) ומופעים
שמרימים התיכוניסטים. [אבל בימי שישי עושים את הדיסקו משום מה
מתחת לחדר האוכל.] ספרייה קטנה ליסודי, ספרייה ענקית
לתיכוניסטים. אולם כנסים והצגות מעליו, שמשמש כבית-כנסת ביום
כיפור בלבד. רצועה של בתים פרטיים, עובדי כפר ברובם, מגורי
התיכוניסטים, חלקן ישנים מאוד, חלקם חדשים יחסית. מקלחות
משותפות, מועדוני טלוויזיה, חדרי לימוד, טלפונים של הורים
מתגעגעים, וריח חציר. עם לב צעיר ומוח זקן אפשר לדוג כמה
זיונים לא רעים, עם לב זקן ומוח צעיר אפשר להשתגע, היו מקרים.
ושלא כמו בעיר, בכפר מותר, ואפילו חובה, להיות
מוזר/שרוט/תמהוני/מגלומן/ אסטרונאוט/שק חבטות/בהמה.
נורמאלים לא שורדים בכפר. אבל מצד שני גם אם נכנסת נורמאלי אל
תדאג, זה ישתנה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איך זה שאת
הסלוגנים של
צפיחית בדבש אני
מבין רק בפעם
השניה ?

הדביל


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/10/04 21:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה