שוכבת על הרצפה הקרה.
מתחת לחלון שממנו נכנסת הרוח הקרה.
שוכבת שם לבד, בלי שום כיסוי מעל גופה, עירומה.
דמעותיה זולגות, אך זה כבר הפך לשיגרה.
משהו שאין בו יותר טעם.
משהו ידוע, תמיד היא הייתה בוכה.
הרוח נושבת חזק וגופה מצטמרר.
שוכבת שם, ללא תזוזה.
קופאת למוות.
אף אחד לא רואה אותה.
הרוח יותר ויותר מתחזקת.
וגופה לאט לאט מתקרר.
מתחיל לההפך לגופת קרח.
הקרח מוקפא עליה.
ונעים לה. היא מחייכת, טוב לה עכשיו.
דמעותיה ממזמן כבר הפכו לקרח קפוא ומנוכר.
אבל היא... היא מאושרת.
גופה הקפוא נותר על הרצפה והיא שם מחייכת לה.
הזריחה מתחילה לעלות.
קרני השמש חודרות דרך החלון
ומחממות את הקרח שמעליה,
את עורה הקר.
לאט הקרח מתחיל להנמס ולהעלם.
והיא... כבר נותרה חסרת רוח חיים.
עם חיוך מתוק על פניה.