פעם שאלתי איזה חכם אחד,
איך זה שיש ביחד, וגם יש לבד?
ומה בכלל צריך שחור, כשיש לנו את הלבן?
ואם יש חדש, אז מי בכלל צריך את הישן?
ולמה לא תמיד שלום, ויש גם מלחמות?
ובכלל, אם יש חיוך, אז מי צריך את הדמעות?

הוא הרים את עיניו, ושחרר חיוך קטן,
העמיק את מבטו, ואמר: "בוא ונבחן"
אם לא היה חושך, איך נדע מתי אור?
ואיך אפשר לראות לבן, אם לא היה סביבו שחור?
ואילולא העצב, איך נדע להעריך כוחו של צחוק?
ובכלל לא היה קרוב, בלעדי הרחוק.
ואם כבר שאלת, אז יש עוד חוק אחד,
שמי שטעם את הביחד, כבר לא יוכל לבד...

אז איך יודעים סבא, שאלתי בהיסוס,
לבחור תמיד את הכיסא, הזה שלא תפוס?
כלומר, איך אפשר לחיות תמיד,
רק בצד המנצח, ולא של המפסיד?

אז הוא החמיר מבט: "שמע נא בן יקר"
הדבר אינו תלוי בעולם, והעולם אינו תלוי בדבר,
ורק מי שיורד - עולה ובדרך גם מאוזן,
וזה היחיד שיוכל להתקדם ולמצות את מגבלות הזמן.

וכמתת פרידה, אתן לך עוד טיפ אחד,
סוד קטנטן, אבל יחיד ומיוחד,
הבדל פעוט, כמעט בלתי מורגש,
והיורד לדקותו - יגלה עולם חדש:

בעולם של הפכים, של שחור ולבן,
ההפך הנכון, הוא סוד המאזן,
מי שיודע לתת, חייב ללמוד לקחת
(אחרת הוא נשאר בלי התבשיל, וגם בלי הצלחת),
אבל החוכמה הגדולה, וזה סוד התבל,
שמי שיידע להעניק - הוא זה שיקבל...