בגיל 18 הציע לה נישואין
גבר ששב לסורו אחרי נשיקה אחת.
פעם ביקשה לומר לו, סחט ממני
כמה וידויי תשוקה שתרצה,
משח שפתיי באודם וסטור לי אחר כך,
אני עוד אוהב אותך. אך זה היה מיותר,
לזרוק לאוויר מילים
שלא נתפסו בשום רשת בטחון.
פעם רצתה לספר לו,
היא לא האמינה שמישהו ייפול אחריה כך
כשהיא תלך, כשהיא תוכל בכל רגע
לחשוב, הנה החורף מתקרב,
אני עוזבת איתו.

בחורף ההוא, הגשמים סטרו לפני אדמה
בסתיו קודם לכן, השלכת התאבדה לרגליה.
והיא לא הבינה
לאן נעלמו הצלקות.
כמעט שמצאה כאב גם בקיץ,
כשלא ראתה באחד מן הימים
את אותן ילדות מאושרות
שהלכו אז לבריכה.
אלו לא החיים שלה, חשבה,
כך יש להניח, כדי לא לטעות.

בגיל 18 הציעו לה נישואין וציירו לה
במחברת את טבעת האירוסין.
לפניי לוע האקדח הכל נראה אחרת.
זה כבר לא מפחיד אותה כמו פעם.
מי שמילאה גברים כמו בלוני מסיבת הפתעה,
יכלה לדקור בסיכה ולהעלים כל
אי נעימות זו או אחרת.
והיו. וודאי.
השלדים רקדו בלילות,
הקישו מבחוץ על החלון בחדרה,
"אפשר להיכנס?",
היא כמעט צחקה אז מרוב צער.

כמעט הרגישה.
או כך לפחות חשבה.
מגיל אפס לימדו אותה עיניה,
אין מטבע סחיר יותר
מאשר זה המנצנץ אהבה.