בום! צעקה. בכי. השעה 7:20 בבוקר, כל הבית רועד... חנה, את
בסדר? שמעון, אתה בסדר? די, תירגעי, הוא לא נחת כאן, זה רחוק,
זה שם, למטה, לא כאן. אמבולנס, יש נפגעים?
מסוקים. יריות על בית חנון. הכל נשמע כל כך קרוב, כל כך כאן.
בעל כורחנו למדנו לעשות את המשוואה - קסאמים = מסוקים = יריות
על בית חנון. מה בא לפני מה? אולי קל לנו כשהקסאמים מתחילים את
המשוואה, ואולי לא? זה כבר לא משנה, זה בא ביחד, וכולנו יודעים
זאת, גם אלו שיושבים תחת הגג המוגן נגד קסאמים בכנסת, גם
הילדים מהגן של אפיק, מהלומה תביא למהלומה, לא להפסקה, לא
לשלום, אף אחד מהצדדים הגאוותנים לא יוותר, אפילו ילדי הגן
רוצים קצת אתנחתא, והם בני 4...
עבר שבוע.7:15... בום! קפצתי מהמיטה, הבנתי... פתחתי את
דלת הכניסה. עשן, ריח שרוף מבחיל אופף את הרחוב, אנשים רצים
בבהלה מצאתי את עצמי מול ההריסות שעוד לפני דקות ספורות שימשו
לבית מגורים. המראה מזוויע, הקסאם נחת בתוך הבית, בחדרה של
הילדה. אני מנסה לפלס דרך בין ההריסות, "אלוהים, שלא אמצא
נפגעים!" הבית הרוס לגמרי, הגג, הקירות והריצפה נופצו, חורבן
של בית נעשה בין רגע. יצאתי ממנו בוכיה, הרגשתי מועקה וצער, לא
קולטת בדיוק את ההשלכות לגבי טעיית הרקטה. האמבולנסים הגיעו,
מתורגלים להגיע במהרה, חיפשו נפגעים, אין נפגעים... מזל! שכנים
בכו, התחבקו, ניסו להרגיע, ילד קטן בכה לסבתא שלו שהוא מפחד.
שכונת וילות זו, ממש כפרח הרקפת, משרה אוירה נעימה, שקטה,
ורודה על יושביה, נמצאת על גבעה, והיא הדבר הטוב, היפה, בין
הטרשים, האבנים ומצוקי הסלעים שסביבה, הפכה לאזור חדור פחד,
סכנה כאשר תושביה חיים במציאות שהפכה להיות סיוטם הגדול בימים
ובלילות - פחד מוות!
הפחד מהמחר, מהמחרתיים, מהימים הבאים. הפחד מהעובדה שכל אחד
מאיתנו יכול היה לאבד את ביתו באותו בוקר, הפחד מהחלומות
שעולים וחוזרים בכל לילה, הפחד הגובר אחרי כל "בום" שנשמע,
הפחד מהפחד עצמו. מי יהיה הקורבן הבא שביתו יחרב? האם מישהו
ייפגע פיסית? עד מתי ימשיך המזל לשחק? האם הוא פסק באותו בוקר?

הרבה שאלות, הרבה פחדים, הרבה חששות והרבה התעלמויות וחוסר
אכפתיות מצד הגורמים האחראיים על עיירת פיתוח דרומית זו, שהפכה
להיות ה"חצר האחורית" של המדינה, שכזכור לי לא נגמרת במחלף
הירקון. לא ראש העיר ואף נציג עיריה לא בא לאות הזדהות,
הקסאמים ממשיכים להפציץ את העיר כבר חודשים ארוכים ומדי פעם
העניין מועלה בשלהי מהדורת החדשות. ראש העיר מנפנף לשואלים
כלאחר יד בתשובה "מספקת", כאילו מנסה לתפור טלאי על מכנסיו
הקרועים של המצב הקיים - "אין מה לעשות".
אז צר לי עליו וצר לי בעיקר על תושבי שדרות שנתברכו בנציג כה
חלש וצר לי על כך שהם תמימי דעים ומהנהנים לו כאות הסכמה על
גורלם הטמון בידיים של נציג אנמי, חסר כריזמה ורוח לחימה,
ובכלל, חסר רוח כלשהי. ועצם זה שמר ראש העיר ותושביה בעקבותיו
מקבלים את "אין מה לעשות" כתשובה, ניתנת לנבחרנו הלגיטימציה
המטופשת להמשיך ולהתעלם מהצבת בעיית הקסאמים בראש סדר דיוני
היום ולהגיע לפתרונה.
האין חלילה נפילה אחת על תל-אביב, סביון או כוכב יאיר היתה גם
הנפילה האחרונה?
אבל הם חזקים, הם ימשיכו הלאה, כי כמו שהם הסתגלו למעבר לחבל
ארץ מבודד, לא מוכר ולא מפותח, שלא הם בחרו לחיות בו וכמו
שהורגלו להתעלמויות בעיית החינוך הלקוי, והעיר מוכת האבטלה הם
"יתרגלו" גם לקסאמים כי איזו ברירה יש להם? ואיזו ברירה יש
לנו, סטודנטים יקרים? נמשיך להבחן, סביר להניח על רקע הקסאמים,
נמשיך להפגש עם חברים, ללכת לקניות, לצאת לבלות, נמשיך לנהל את
חיינו הצעירים, אך אלו החיים שבאמת חלמנו שנחיה בהיותנו
סטודנטים? ואיזו אוירה סטודנטיאלית אופפת אותנו כאן, בשדרות?