היא מוציאה את האודם מהמכסה בתנועת קרב, מורחת אותו באגרסיביות
על שפתיים דקות, שעכשיו צבועות ב"אדום אש" לפי התווית.
המוכרת מחייכת אליה חיוך של "ורוד פוקסיה" על שפתיים מעוותות
משהו ומאשרת-
"את נראית יופי, מתאים לך נורא"
היא חוככת בדעתה ולבסוף ניגשת ומשלמת.
מצוידת בתיק קטן, איפור עיניים כבד ואודם חזק היא הולכת אליו.
על גוף זקן וכבד היא מותחת שמלה שחורה קצרצרה שכבר מזמן מבליטה
רק את מה שלא צריך.
על הקמטים היא שמה קרם לבן-כל יום לפני השינה.
אומרים לה שהיא נראית יופי- אפילו לא יום מעל שלושים, ואחרי
שהיא הולכת מהם עם חיוך רפה, שרק אישה בת ארבעים יכולה לתת, הם
מצחקקים וטופחים אחד על כתפו של השני תוך כדי הזזת ראש של
"בדיחה טובה".
כשהיא מגיעה אליו, הוא אפילו לא מחייך, מושיב אותה על כיסא
ושואל מה היא רוצה.
היא משפילה מבט, פתאום היא כבר לא בטוחה בשכבות האיפור שעליה.
היא מעבירה יד מהירה בשיער דליל ומלבין, ואומרת-"יופי", היא
אומרת את זה מהר, בולעת את האותיות לתוך ההשפלה שהיא חשה.

חודשים אחר כך, ואלפי דולרים פחות היא יוצאת משם.
שמלה שחורה וקצרצרה מתוחה על גוף חושני, חזה מורם, איפור חזק
על פנים חלקות, ועל שפתיים עבות מרוח אודם-"אדום אש"-לפי
התווית.
ושאומרים לה שהיא נראית יופי-היא מתרחקת עם חיוך גדול, שרק
אישה בת ארבעים פלוס שנראית בת עשרים יכולה לתת- והם מסתכלים
עליה מתרחקת ,בהתפעלות.
ושהיא מגיעה הביתה למיטה הגדולה והנקייה שלה, היא מורידה את
האיפור בתנועות קצובות, עד שהיא נשארת ערומה.
ושהיא רואה את עצמה ככה היא בוכה- בוכה כמו שרק אדם בודד יודע
לבכות.
היא מתעשתת, כמו תמיד, וכשהיא קמה בבוקר, ושמה את השכבה
החמישית של המייק אפ, היא מחייכת אל עצמה היפה בראי,
והיא יודעת שהיא הכי מאושרת שהיא תוכל להיות,
וטוב לה.
והיא חושבת שהיא תקנה אודם חדש, אולי משהו ורוד-שיתאים למצב
רוח.