[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז רונן
/
כאן גרים בכיף שימשון

אני לא חושב שאי פעם הבנתי את זה בדיוק, עד שיחת הטלפון הזאת.
'הלו, ניצן?' שאלו בצד השני של הקו. 'כן, זה אני.' עניתי, בלי
לזהות את הקול.
'היי גבר, מה נשמע, זה נעם'.
נעם. מה לעזאזל נעם רוצה ממני? הרי הוא לא מדבר איתי אף פעם,
לא פנים מול פנים, שלא לדבר על להתקשר סתם בלי סיבה נראית
לעין. נראה היה שבכל מקרה אני אקבל את התשובה ללמה הוא התקשר
אליי, כי נעם לא בדיוק חיכה כדי שאני אענה לו לפני שהוא המשיך:
'תקשיב. יש מחר מבחן בתנ"ך, ואני פיספסתי כמה שיעורים, אז אין
לי את כל החומר. בא לך לפקסס לי אותו?'
אה. כמובן.
'אאמם, גם לי אין את כל החומר,' שיקרתי. היה עדיף להיות שקרן
מאשר לבלות את השעה הקרובה בשליחת כל המחברת שלי בפקס. 'בכל
מקרה, תתקשר לאחד מהחנאג'ים של הכיתה, הם בטח יתנו לך את
החומר.'
שתיקה. עוד קצת שתיקה, ואז נעם שוב. 'אהה. אוקיי. כן. אני יעשה
את זה.'
עוד שתיקה.
הבנה.
שיט, הבנה. איך לא תפסתי את זה קודם?
'טוב, ביי.'
'ביי.'
ניתקתי את הטלפון.
למה הפכתי? ממתי אני נהייתי הבחור הזה שמתקשרים אליו בשביל
להשלים חומר? ממתי אני נהייתי החנאג' הכיתתי?

אחרי המבחן בתנ"ך חזרתי הביתה. קומה רביעית בלי מעלית, בשיא
הלחות של הרצליה. כשהגעתי לדלת של הדירה שלנו הבגדים שלי היו
רטובים לגמרי מזיעה. משכתי את הידית. תקוע. הדלת נעולה. איפה
לעזאזל שמתי את המפתח הזה? אהההה...
חיפשתי בכיסים ובתיק. המפתח לא היה בשום מקום. ואז נזכרתי,
נזכרתי בדיוק איפה המפתח היה. על השולחן, בחדר שלי. מצאתי יום
לשכוח לקחת אותו איתי.
הסתכלתי בשעון. השעה הייתה שתיים וחצי בצהריים, אמא אמורה
לחזור מהעבודה בארבע. יכולתי לחכות שעה וחצי ליד הדלת, אבל
העדפתי לוותר. ירדתי שתי קומות למטה והתפללתי שהוא יהיה בבית.
הדלת של הדירה שלו היתה צבועה באדום, והיה עליה שלט כזה שאמר:
'כאן גרים בכיף שימשון'. כששאלתי אותו פעם למה רק השם שלו רשום
שם, כשהשלט אומר 'גרים', הוא ענה שפעם גרו איתו עוד אנשים, אבל
הם עזבו והוא נאלץ למחוק את השם שלהם מהשלט, וככה רק הוא נשאר.
דפקתי בדלת.
חיכיתי דקה, וצילצלתי גם בפעמון. שמעתי צעדים מכיוון הדירה.
יופי, הוא בבית. יש לי איפה להשאר עד שאמא מגיעה.
שמשון פתח את הדלת, והסתכל עליי.
'ניצן. היי. מזמן לא ראיתי אותך. בוא, 'כנס'. נכנסתי. הדירה
שלו לא השתנתה מאז הפעם האחרונה שהייתי בה. היא אף פעם לא
משתנה.
הדירה של שמשון ריקה. אין שום ריהוט, חוץ משני כיסאות עץ,
ושולחן פלסטיק קטן כזה באמצע הסלון. על השולחן יש כל מיני
מצרכים: בקבוק מים, כיכר לחם, בקבוקי בירה ודברים כאלה. חוץ
מהדברים האלה - הדירה ריקה. ושלא תבינו לא נכון, זאת לא דירת
חדר. זוהי דירה גדולה יחסית. שלושה חדרים לא קטנים במיוחד, אבל
אפילו מיטה אחת אין שם. שימשון ישן על הרצפה, הוא אומר שככה זה
הכי נח לו.
'רוצה לשתות משהו?' הוא שאל אותי, ואני הנהנתי. הוא הצביע על
בקבוק המים שהיה על השולחן. מכיוון שלא היו כוסות בשום מקום,
לקחתי אותו ושתיתי מהפיה. המים היו מגעילים, חמים כאלה,
ואיכסים, אבל שתיתי בכל מקרה, כי הייתי נורא צמא. כשסיימתי
לשתות, שאלתי את שמשון למה הוא לא קונה מקרר. הוא הסתכל עליי
במבט כזה, מלא רחמים, ואמר שהוא מעדיף לשתות מים חמים.
במשך שארית הביקור סתם ישבתי על כיסא עץ אחד, והוא ישב על
השני. הסתכלנו אחד על השני. לפעמים דיברנו קצת.
תמיד כשאני מדבר עם שמשון, השיחות תמיד עליי. פעם אחת שאלתי
אותו מה הוא עושה, ובמה הוא עובד, והוא ישר שינה נושא. מאז לא
שאלתי שוב.
ספרתי לשמשון על השיחת טלפון אתמול, על זה שפתאום נפל לי
האסימון שאני החנאג' הכיתתי. הוא חייך. אמרתי לו שזה לא כל כך
מפריע לי. מצידי, שאנשים יחשבו עליי מה שהם רוצים, כי כל עוד
אני יודע שאני לא חנאג', אז זה בסדר מבחינתי.
'אתה משקר.' הוא אמר לי, ונשברתי.
'כן, אני משקר. האמת היא, זה פוגע. פוגע לאללה. מעצבן שחושבים
שאני חנאג', בלי בכלל להכיר אותי.' ככה המשכתי לספר לשמשון,
'ואתה יודע מה הכי מעצבן? עכשיו, כשאני יודע מה חושבים עליי
האחרים, אני יודע שאין לי סיכוי בכלל.'
שמשון נראה מעוניין. 'אין לך סיכוי במה?' הוא שאל.
'לא במה, עם מה. עם מי, ליתר דיוק. אתה מבין, יש את הבת
הזאת...' סיפרתי לשמשון על דפנה. על זה שהיא לומדת בכיתה
המקבילה, ולא מכירה אותי בכלל. תמיד היו לי תקוות כאלה, שאני
אזמין אותה לצאת והיא תסכים, אבל עכשיו אני חושב רק על זה שאני
אזמין אותה, והיא תסרב כי אני חנאג'.
שמשון שמע את הסיפור וחייך. 'אל תדאג, ניצן, אני כבר אסדר לך
משהו.'
חייכתי גם אני. מה הוא כבר יכול לסדר לי, לכל השדים והרוחות?

יום אחר כך, בשיעור הראשון, היועצת נכנסה עם מישהי. המישהי
הזאת היתה בגיל שלנו, היה לה שיער אדום בוהק כזה, ובגדים
צמודים צמודים. היועצת אמרה שקוראים לה לילית, ושהיא תלמידה
חדשה אצלנו בכיתה. לא התלהבתי. ראיתי בזוית העין שלי את נעם,
שישב שולחן לידי, מחליף עם החבר שישב לידו כל מיני הערות כגון
'איזה כוסית'. מצד אחד, יכולתי להבין למה הבגדים הצמודים האלה,
והשיער האדום יכולים לפתות אנשים. מצד שני, אותי, הדברים האלה
לא פיתו בכלל.
בכל מקרה, היועצת הציגה את לילית בפני כיתה, ועזבה. המורה
לתנ"ך, שלימדה באותו שיעור, אמרה ללילית לשבת ליד ליאת, ילדה
נמוכה עם שיער שחור שישבה בשולחן הכי קרוב למורה. לילית לחשה
לה משהו שלא כל כך שמעתי, ואז המורה הסתכלה עליי לרגע, שתקה
לשתי שניות, והנהנה. לילית חייכה, ובאה לשבת לידי.
פיניתי את התיק מהכיסא הריק מימיני. 'אהההה, היי.' אמרתי
ללילית, שהתיישבה. 'היי!' היא אמרה לי בחיוך. הסתכלתי לה
בעיניים. הן היו אדומות.
השיעור עבר די לאט. למדנו על יונה הנביא, סיפור שמשעמם אותי כל
פעם מחדש. חמש דקות לפני סוף השיעור המורה התחילה להחזיר את
המבחנים מאתמול (איך היא הספיקה לבדוק אותם כל כך מהר? טוב נו,
לא חשוב). לקחתי את המבחן שלי, קיפלתי אותו לרבע ושמתי אותו
בתיק, בלי להסתכל עליו בכלל. לילית הסתכלה עליי עושה זאת
והתפלאה.
'אתה לא מתכוון בודק כמה קיבלת?' היא שאלה. 'לא. מה זה יעזור
לי בכלל. קיבלתי כמה שקיבלתי, ואם אני זוכר איך המבחן הזה הלך
לי, זה לא ציון טוב. אני מעדיף לא להתבאס כל כך מוקדם בבוקר.'
לילית חייכה. 'היי, למה רצית לשבת לידי, בכל מקרה?' שאלתי
אותה. החיוך שלה רק גבר, והיא ענתה לי: 'חכה ותראה, ניצן. חכה
ותראה.'
את החמש דקות הבאות, שבהן המורה המשיכה לחלק את שאר המבחנים,
תהיתי איך לעזאזל היא יודעת את השם שלי, ולמה לעזאזל היא
התכוונה כשאמרה לי לחכות ולראות.
ברגע שהמורה יצאה מהכיתה, התכוונתי להרים את התיק שלי מהרצפה
וללכת למעבדת פיזיקה, לשעור הבא. לפני שהספקתי להגיע עם הידיים
לתיק, הרגשתי את הידיים של לילית תופסות אותי חזק במתניים.
הסתכלתי עליה, וראיתי את הפרצוף שלה מתקרב במהירות לשלי.
לא ככה דמיינתי את הנשיקה הראשונה שלי. דמיינתי תמיד שזה יהיה
יותר רומנטי, על שפת הים או משהו, ושזה יהיה עם מישהי שאני
אוהב, לא עם סתם זרה שהגיעה לכיתה לפני ארבעים דקות. מצד שני,
למי איכפת איך דמיינתי את הנשיקה הראשונה שלי? גם זאת היתה
טובה, מצידי.
בחצי דקה הזאת שהלשון של לילית היתה תקועה בפה שלי, ולהיפך, לא
יכולתי לחשוב הרבה. הראש שלי טיפה הסתחרר. לא הבנתי בדיוק מה
קורה. ידעתי רק שאני אוהב את זה, וזהו. ברגע שלילית הרפתה
ממני, חזרתי למציאות.
הסתכלתי מסביב. ראיתי את נעם והחבר הזה שלו, מסתכלים עליי
המומים. ואז הסתכלתי על לילית, המום גם אני. היא התקרבה אליי
שוב. התכוננתי לעוד נשיקה, אבל התברר לי שזאת לא הייתה הכוונה
שלה הפעם. היא קירבה את הפה שלה לאוזן שלי, ולחשה לי: 'שמשון
שלח אותי, אוקיי? בינתיים אל תעורר חשד, תתנהג כאילו אתה מכיר
אותי. אחרי בית ספר אני אסביר לך הכל.' הנהנתי, בלי להבין
בדיוק על מה אני מהנהן. שמשון שלח אותה? שמשון?
זה שגר בדירה הריקה הזאת, לבד? זה שלפי דעתי הוא מובטל (אף פעם
לא ראיתי אותו הולך או חוזר מהעבודה)? זה שאף פעם אף אחד לא בא
לבקר אותו, חוץ מלפעמים אני? איך לעזאזל הבחור הזה, שחייב
להיות לפחות בן שלושים, מכיר בחורה כזאת, בת שבע-עשרה, שמוכנה
לבוא למישהו כמוני - שהיא בכלל לא מכירה, וככה להתחיל איתו?
אבל למרות שלא הבנתי כלום, העדפתי לא להגיד כלום. המבטים
ההמומים ומלאי הקנאה של נעם והחבר הזה שלו גרמו לי לשתוק. רק
אתמול נעם הזה חשב שאני חנאג'. הא! זה בטח אחלה שוק בשבילו,
לראות חנאג' כמוני מצתרפת עם הכוסית המדהימה הזאת - סתם ככה,
באמצע הכיתה!
לילית עזבה אותי. נשמתי נשימה ארוכה... ארוכה מאוד. הסתכלתי
עליה שוב. העיניים האדומות שלה הסתכלו עליי גם. הרמתי את התיק
שלי מהרצפה, שמתי אותו על הגב, והלכתי יד ביד עם לילית למעבדה
לפיזיקה. אני חושב שבדרך למעבדה ראיתי את דפנה, הולכת גם היא
באחד מהמסדרונות.  

אחרי שבית ספר נגמר לילית באה איתי הביתה. ניסיתי לשכנע אותה
בדרך לגלות לי מי היא, ומה לעזאזל היא עושה כאן, אבל היא לא
הסכימה. היא אמרה שצריך לחכות בסבלנות, וכשנגיע הביתה היא כבר
תסביר הכל.
כשהגענו, היא עצרה בקומה השנייה, ופנתה לדלת של שימשון. תהיתי
למה היא עצרה שם.
אה.
אם שימשון שלח אותה, אז היא מתייחסת לדירה שלו כאל 'הבית'.
הגיוני. כנראה ששם היא גרה.
יכול להיות שהיא גרה שם תמיד? איך זה יכול להיות שאף פעם לא
ראיתי אותה?
היא עמדה לייד הדלת וחיכתה לי. הלכתי לכיוונה. 'למה את מחכה?'
שאלתי. 'לך. אני צריכה שתפתח את הדלת'. עוד פיסה לפאזל, שעדיין
לא הייתי קרוב לפענח אותו... למה לעזאזל היא לא יכולה לפתוח את
הדלת לבד? טוב נו. ניגשתי לדלת וצילצלתי בפעמון. חיכינו שתי
דקות, בשתיקה, ואף אחד לא בא. 'טוב, שמעי, שימשון לא בבית.
נצטרך לעלות לדירה שלי, ושם תסבירי לי מי א-'   'לא!' היא קטעה
אותי: 'אנחנו חייבים לדבר בדירה הזאת. קדימה, תפתח את הדלת'.
'אבל שימשון לא בבית!'. 'לא חשוב. תפתח'.
סובבתי את הידית. שערתי לעצמי שהדלת תהיה נעולה, אבל היא דווקא
נפתחה מייד.
כמובן. למה שלשימשון יהיה איכפת אם מישהו זר יכנס לו לדירה? מה
כבר אפשר לגנוב שם?
לילית חייכה, ונכנסה לדירה. נכנסתי אחריה. היא נכנסה ישר
לסלון, שהיה החלל הגדול ביותר בדירה, ישר מול דלת הפתיחה. שם
היו השולחן והכסאות. היא התיישבה על הריצפה.
אני עמדתי בכניסה, מנסה למצוא הסבר הגיוני לכל מה שקרה ביום
המוזר הזה.
'נו? למה אתה מחכה, בוא, שב לידי.' לא התווכחתי. נכנסתי לדירה,
סגרתי את הדלת מאחוריי, ותהיתי איפה לשבת, האם על אחד מהכסאות,
או על הרצפה, כמו לילית?
החלטתי לשבת על הריצפה. שיהיה.
כשישבנו אחד מול השנייה, לילית סוף סוף פתחה את הפה וסיפרה לי
הכל.

אחרי שבועיים, כשבאתי להציע לדפנה לצאת איתי, קרה הבלתי צפוי.

לא. בעצם, קרה הצפוי ביותר.
היא לא הסכימה לצאת איתי.
אפילו יותר מזה, היא אמרה לי שאם הייתי שואל אותה את זה לפני
איזה שבועיים, כשעוד הייתי שונה, היא הייתה מסכימה, אבל עכשיו,
כשהשתנתי כל כך בגלל הלילית הזאת, היא לא רוצה בכלל.
לא יכולתי, כשהיא סירבה לי, שלא להתפרץ בצחוק. איך לא ראיתי את
זה בא? האירוניות שבדבר... כמו בסדרה חינוכית גרועה.
למרות שהצעתי לדפנה לצאת איתי בהפסקה הגדולה, והיו לי אחר כך
עוד ארבעה שיעורים, החלטתי ללכת ישר לשימשון, לספר לו על זה.
חשבתי שאין טעם לדחות את המאוחר. חוץ מזה, אם מה שאני חושב
נכון, אחרי שאני אפגוש אותו יהיה לי הרבה יותר קל.

לילית ישבה על הרצפה. אני ממולה. וסוף סוף היא פתחה את הפה,
וסיפרה לי מי היא באמת.
בעצם, היא התחילה כשהיא סיפרה מי זה שימשון. 'שמת לב שתמיד חם
לאללה בדירה הזאת?' היא שאלה אותי. 'כן', עניתי תוך כדי
שנזכרתי איך תמיד כשאני נכנס לדירה בחורף המשקפיים שלי ישר
מתמלאות באדים, כי בחדר מדררגות די קר, ובדירה של שימשון תמיד
רותח. 'ובכן, הסיבה לכך היא שהדירה הזאת היא מעבר לגיהנום.'
לילית הפסיקה לרגע את הדיבור. היא כנראה חיכתה לתגובה ממני,
אבל אני הייתי המום מדי בשביל לענות.
גיהנום? זה יותר מדי בשבילי.
כשהיא ראתה שאני לא מתכוון להגיד כלום, היא המשיכה. היא אמרה
ששימשון הוא בעצם השטן, ושהיא אחת שפעם מכרה את הנשמה שלה,
בשביל שהוא יתן למשפחה שלה, שהיתה אז הומלסית, לזכות בלוטו.
שימשון קנה ממנה את הנשמה, נתן למשפחה את הפרס הראשון בלוטו,
ועכשיו לילית עובדת אצל שימשון, כדי להחזיר לעצמה את הנשמה
האבודה.
היא סיפרה לי ששימשון ממש התרשם מהסיפור שסיפרתי לו, על זה
שאני חנאג' ואין לי שום סיכוי עם דפנה, והחליט לשלוח אותה.
הרעיון היה די פשוט. במשך שבועיים בערך לילית תהיה בכיתה שלי
ונתנהג כמו זוג. כולם יראו אותנו, ויחשבו שאני גבר כלי, ולא
סתם חנאג'. אחרי שבועיים לילית תעזוב, אני אגיד שנפרדנו, ואז
אציע לדפנה לצאת. דפנה תסכים כמובן, כי אני יהיה גבר כלי, ואז
כולם יהיו שמחים ומאושרים.
לקחה לי איזה שעה לקלוט את כל מה שהיא סיפרה. הכל נשמע כל כך
מצוץ, כל כך דבילי. ואז, אחרי שעה של מחשבות, הגעתי למסקנה שאם
זה כל כך מוזר, זה בטוח נכון. התחלתי לחשוב יותר ברצינות על כל
הסיפור הזה, וראיתי שהוא מחבר את כל החתיכות של הפאזל ביחד.
באמת תמיד חם בדירה של שימשון. ומי אמר שאין באמת שטן בעולם?
מי אמר שהשטן לא יכול להיות השכן המוזר, שגר שתי קומות למטה?
לפני שאמרתי ללילית שאני מבין את התכנית, ומסכים איתה, היא
הוסיפה פרט. במקרה שדפנה לא תסכים לצאת איתי - הנשמה שלי עוברת
לשטן. לתמיד.

דפקתי בדלת של שימשון. הוא פתח אותה בחיוך. 'חיכיתי לך.' הוא
אמר.
נכנסתי לדירה. גל החום של הגיהנום היכה בפרצוף שלי בחזקה. 'זה
יכאב?' שאלתי אותו. 'לא, בכלל לא.' הוא ענה לי. 'מה אני צריך
לעשות?'.

אני חושב שבשבועיים האלה, שבהם ביצעתי עם לילית את 'התכנית',
הכי נהנתי מהמבטים הקנאים האלה של נעם והחבר שלו. בעצם, אולי
נהנתי יותר מהנשיקות עם לילית בהפסקות, או מהפעמים שהלכנו יד
ביד בחצר, וכולם הסתכלו. איזה כיף זה היה.
משהו נשמע לי מסריח כשלילית אמרה לי שאם דפנה לא תסכים לצאת
איתי אני אאלץ להביא את הנשמה שלי לשטן. הרי, זה השטן. השטן
יודע הכל. אחרי שהיא אמרה לי את זה אמרתי לה שאני צריך קצת זמן
לחשוב על זה, ועליתי מהר לדירה שלי. שם נכנסתי לחדר, הדלקתי את
המזגן, וחשבתי.
שימשון זה השטן. השטן! אם יש לו תכנית כזאת, הוא כנראה יודע על
מה הוא מדבר, ואם הדרך היחידה שבה הנשמה שלי תלך אליו זה אם
דפנה תסרב... אז כנראה דפנה באמת תסרב. אחרת הוא לא היה עושה
את כל זה, אחרת לא היתה לו שום סיבה.
אבל מצד שני, היה צד בתוכי שרצה להאמין ששימשון חיבב אותי. הרי
אני מכיר אותו מאז שהייתי נורא קטן, אמא שלי שלחה אותי לדירה
שלו כל פעם שהיא הלכה למכולת או משהו והיא פחדה להשאיר אותי
לבד. חשבתי שאולי יש בשימשון חלק שאוהב אותי, ורוצה שאני אחיה
בכיף, כמו שאני רוצה, עם דפנה.
כל הזמן הציק לי התנאי הזה, עם הנשמה שלי. כל כך רציתי להאמין
ששימשון באמת אוהב אותי, אבל התנאי הזה פשוט לא התחבר לשום
דבר.
בסוף תירצתי את זה לעצמי שבטח השטן חייב לעשות עיסקאות כאלה.
שזה מעין דבר שמגביל אותו. בדיוק כמו שלילית לא יכלה לפתוח את
הדלת לדירה שלו, שזה בטח נבע מאיזה חוק שאמר שמשרתת של השטן לא
יכולה לפתוח את הדלת לבית שלו (הגיוני משהו), אז יש חוק שאומר
שכל פעם שהשטן עושה משהו לבני-אדם, זה חייב להיות חלק מעיסקה.

כן. תירצתי לעצמי את זה במח, וזה איכשהו הסתדר. החלטתי ללכת על
זה.
יצאתי מהחדר, ירדתי מהר לדירה של שימשון ואמרתי ללילית שאני
מסכים לתנאי הזה.
היא חייכה, נישקה אותי על הלחי, ואמרה: 'ברוכים הבאים
לגיהנום.'

שימשון היפנה אותי לשבת בכיסא. התחלתי ללכת לכיוון הסלון, אבל
הכיסא לא היה שם. 'הכסא בחדר השני משמאל, רק במסדרון', הוא אמר
לי. הלכתי לשם.
לא הייתי בחדר הזה מאז ימי הגן שלי. פתחתי את הדלת, והכיסא
באמת היה שם. החדר היה ריק, כמו שאר הבית. רק הכיסא עמד
באמצעו, ועל הריצפה היה מצוייר סמל שטן גדול כזה, שהכיסא נכנס
בדיוק באמצע. נכנסתי לחדר והתיישבתי על הכיסא.
חיכיתי.

השבועיים עברו מהר. מהר מדי.
ביום הראשון שהגיע אחרי השבועיים האלה  (אני חושב שזה היה יום
שלישי) הגעתי לכיתה, ולילית פשוט לא היתה שם. ידעתי שהיא גם לא
תגיע מאוחר יותר. בשיעור השלישי היועצת ניכנסה, ואמרה שלילית
עזבה את הכיתה, כי המשפחה שלה עוברת לגור בחול.
בהפסקה בין השיעור השלישי והרביעי נעם והחבר שלי באו אליי,
ואמרו לי, בכנות אמיתית, שהם ממש מצטערים בשבילי.
נאנחתי.
'תודה. אני מניח. סתם ככה, עזבה. בלי להגיד לי כלום. אני מניח
שאני פנוי שוב, הא?'
נעם חייך. הוא נתן לי כאפה חברותית כזאת על הכתף. 'היי. אתה,
אתה בטח לא תשאר פנוי להרבה זמן. גבר כמוך, תוך שבוע בליינד יש
לך דייט.'

אחרי כמה זמן שישבתי בכיסא, שימשון ניכנס לחדר ואמר לי שאני
משוחרר. 'זהו?'
'כן. עכשיו הנשמה שלך אצלי. ביי!' ניסיתי לשאול אותו כל מיני
שאלות, אבל שימשון פשוט דחף אותי מחוץ לדירה שלו.
טוב. מוזר.
לא הרגשתי שונה. בכלל לא.
חזרתי לדירה שלי. ניכנסתי לחדר.
קרררררר.
למה לעזאזל המזגן דלוק? כיביתי אותו מהר, ופתחתי את החלון,
שהחם יכנס.
והחם אכן ניכנס, עטף אותי בנעימות.
ככה שכבתי על המיטה במשך שאר היום. ניסיתי לחשוב על דברים.
ניסיתי לחשוב הכל. ניסיתי להרגיש שונה, ניסיתי להבין מה בדיוק
המשמעות של זה שאין לי נשמה. לא הצלחתי.
נרדמתי אחרי כמה שעות, וכשהתעוררתי כבר היה בוקר, והייתי צריך
ללכת לבית ספר.
יום קודם, בדרך מבית ספר לבית של שימשון, ממש פחדתי מהתגובה
שתהיה לי יום אחר כך, כשאראה את דפנה. איך אני אוכל להסתכל לה
בעיניים, אחרי שהיא ככה סירבה לי?
אבל למרבה ההפתעה, הדבר התגלה כלא בעייתי בכלל.
כשראיתי את דפנה במסדרון בהפסקה הגדולה, לא הרגשתי כלום.
כלום.
היא ראתה גם אותי. המבטים שלנו הצטלבו לשנייה. פעם, לפני איזה
חודש, הצטלבות מבטים כזאת היתה עושה לי את היום. והיום כלום.
'היי.' אמרתי לה.
היא השפילה את הראש שלה, והחזירה לי 'היי' חלש. מוזרה.

העולם מלא באנשים חסרי נשמות. מוזר שרק עכשיו אני מבין את זה.
כל האנשים האלה, כמו נעם והחבר הזה שלו, כל אלה שמתנהגים אותו
דבר וחיים תבנית חיים קבועה מראש? כל אלה חסרי נשמות.
כי בלי נשמה, אין לך יחודיות. בלי יחודיות אתה הולך עם הזרם.
אבל מה, זה לא כל כך נורא ככה. הרבה יותר קל לחיות ככה. יש לי
הרבה יותר חברים עכשיו ממה שהיו מקודם. נעם הפך לחבר הכי טוב
שלי.
וגם חברה יש לי. אז נכון, היא לא אחת כמו דפנה. דפנה היא...
מיוחדת כזאת, לא כמו שאר הבנות. החברה שלי רגילה כזאת. מתלבשת
כרגיל, מדברת כרגיל, מתנהגת כרגיל.
אבל עכשיו, כשגם אני ככה, זה לא נראה כל כך גרוע כמו שזה נראה
פעם.

כשחזרתי הביתה מבית ספר יום אחד, הסתכלתי על הדלת של הדירה של
שימשון. היא השתנתה. היא כבר לא היתה צבועה באדום, והשלט לידה
אמר: 'כאן גרים בכיף ארז, אורן, יונית, אשר ופיץ' רונן'.
זה היה צריך להראות משונה, זה היה צריך להראות לא הגיוני, אבל
איכשהו הכל התחבר.
עליתי עוד שתי קומות, ניכנסתי הביתה, הדלקתי מזגן על חם, ולא
עשיתי כלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אומרים לי שאני
חצי בן אדם.

ההוא ממקודם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/10/00 12:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז רונן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה