- "אתה בסדר?"
- "כן."
- "אתה בטוח?"
- "אני תמיד בסדר, לא?"
נכון. אתה תמיד בסדר. באמת תמיד בסדר. כשאח שלך נולד, היית
בסדר. כשביקרנו במחנה ריכוז, אחרי שראינו את תנורי השריפה,
אחרי שראינו את המצבה לזכר הנרצחים בדם קר, אחרי שראינו את
המרתף המצניח ממוות, היית בסדר. כי אתה תמיד בסדר, לא?

ועכשיו אתה יושב על המיטה שלך, בחיוך השובב הזה שתמיד מצליח
לעשות לי משהו בפנים. ואתה בסדר. ואני? אני לא כל כך בסדר.
האדישות שלך מפריעה לי. אולי אני לא רוצה שתהיה בסדר. אולי...
אולי אני רוצה שיפריע לך שכבר לא תוכל לנשק אותי. רק על הלחי.
שכבר חיבוק אוהב יהיה רק קצר, ידידותי. אתה גם יודע שזו אשמתך,
ואתה מקבל את זה. לא מתווכח. לא מנסה לשנות. יושב ומחייך.

ואני מתחילה לחשוב שאולי זה הכל היה בראש שלי, שאולי בעצם אף
פעם לא באמת אהבת אותי. אבל אז, בדיוק כשאני לוקחת את התיק שלי
וקמה מהמיטה, האדישות שלך נשברת. אתה נשבר. אתה מחבק אותי, לא
חיבוק קצר, לא חיבוק ידידותי. ואני? אני מנגבת לך דמעה ואומרת:
"זה בסדר," אני מחייכת אליך בחיוך שובב משלי, "רק רציתי לדעת
אם אכפת לך." ואתה מנשק לי את המצח, "אני אוהב אותך. באמת."