בפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה לי מן תחושה של ביטחון. חשבתי
שבטוח נסתדר ביחד, כבר ראיתי את כל הסרט בעיני רוחי. אני באה,
מדברת איתו, הוא מספר על עצמו ואנחנו מופתעים לגלות שאנחנו
דווקא דומים.
לא יכולתי להוריד את העיניים שלי ממנו, הוא מדהים. ולא רק בגלל
העובדה שיש לו שיער ארוך כמו שאני אוהבת, יש בו משהו מיוחד.
כל יום בחנתי את ההתנהגות שלו מחדש, את סיגנון הדיבור שלו,
וכמובן את היחס שלו לבנות האחרות.. (או יותר נכון חוסר יחס- מה
שמאוד אהבתי).
פה ושם החלפנו משפטים, דווקא לא הייתה לי בעיה ללכת ולדבר איתו
כמו שחשבתי שתהיה לי, ומכיוון שהוא לא יוזם שיחות מטבעו, אני
הייתי צריכה לעשות את הצעד הזה.
ככה עברו להם כמה ימים.
עכשיו לא רק שהוא מדהים, הוא גם מאוד נחמד.
כשידעתי שעוד מעט אני הולכת, ואני לא אראה אותו עוד המון זמן,
אם בכלל, התחלתי לפנטז על הפרידה, איך אני אגיד לו שלום ושמאוד
נהניתי למרות שזה היה קצר מדיי, וכמה שאני חושבת שהוא בנאדם
מדהים והייתי רוצה שנשמור על קשר, מה שמוביל לנשיקה ואז ההמשך
נראה לי כמו סרט הוליוודי משעמם. אז חזרתי למציאות בה אנחנו
בקושי מדברים, פה ושם זורקים כמה משפטים, והדברים היחידים שאני
יודעת עליו הם שיש לו אח קטן, אמא מאוד יפה ואיזה מוזיקה הוא
שומע.
אז החלטתי לקחת שוב את הדברים לידיים. בערב האחרון השתדלתי
להיות יותר קרובה אליו, דיברנו פה ושם גילינו עוד דברים, הפעם
הוא נראה יותר מעוניין מה שגרם לי לפחד והתחלתי להתבלבל במילים
אז פשוט שתקתי. הוא הלך. וככה נגמר לו הערב.
למחרת בבוקר הכל נגמר, לא הייתי בטוחה אם בכלל אני עוד אראה
אותו. אני חושבת שעדיין הייתי משותקת מהלילה שלפני, או שאלה
היו סתם כמו תמיד החששות שלי מדברים כאלה, אז לא דיברתי איתו,
למרות שמאוד רציתי, אפילו שלום לא אמרנו.

הדמעות שזלגו להן כשכבר הלכתי, גרמו לי להרגיש מטומטמת.
לא הפסקתי לדבר עליו בערך חודש. אפילו כתבתי לו מכתב, אבל לא
שלחתי.
עכשיו הוא נשאר מן זיכרון מתוך איזה תקופה שנראתה לי כמו חלום.
חלום שאם רק הייתי יכולה הייתי עושה שהוא יימשך לנצח.

כשאמרו לי שהוא מגיע לפה היה לי את החיוך המאושר הזה על הפנים,
זה שגורם לי לדמוע.
זה לא יכול להיות שאני אוהבת אותו. אני בקושי מכירה אותו,
העלתי מיליון ואחת אלף סיבות למה כל זה לא הגיוני.
אבל את החיוך הזה יש לי רק כשמדברים איתי על מישהו שאני
אוהבת.
התלהבתי מאוד מהרעיון שאני אראה אותו שוב, התחלתי לתכנן דברים,
מה אני אגיד לו, איך אני אתנהג הפעם, ואפילו מה אני אלבש.
עכשיו, כשאני עדיין שרויה במצב ביניים הזה, אני לא יכולה שלא
לחשוב על העובדה שזאת תהיה הפעם הבאמת אחרונה שאני אראה אותו.
מה שכמובן מלחיץ אותי הרבה יותר.
אני כל הזמן מזכירה לעצמי שאסור לי להרוס, הפעם אני חייבת את
זה לעצמי, לדעת שאני עשיתי הכל וכל השאר תלוי בו.

כשאני חושבת על זה אני מרגישה כאילו ההמשך של הסרט הזה שהייתי
בו הולך להמשיך. כאילו שהוא היה במן הפסקה של כמה חודשים,
ועכשיו חוזרים להמשך ההקרנה.
העיניין הוא, שזה הסרט שלי. ואולי אפילו אני עושה מזה סרט,
ובסך הכל זה סתם עוד אחת מהפנטזיות והבועות דימיון שלי
שיתפוצצו ברגע שהכל ייגמר.
אבל בכל זאת, החיוך שגורם לי לדמוע אף פעם לא משקר.