אתה הורס לי ת'ציור
כמו כתם של צבע
בגוון הכי יפה שראיתי בחיי.
מקלקל את הצילום
כמו נקודה של אור
שמשתקפת בתמונותיי.
אתה הורס לי את הסדר
כמו אורח לא מוזמן
שמחייה את המסיבה.
ומקלקל את התוכניות
כמו לילה של בכי
שמסתיים בהקלה.

ואני-
כמו פרפר לאש,
מכושף אבל מפחד להכוות.
כמו ילד שרואה פרח יפהפה,
פרח מוגן שאסור לו לקטוף.

אתה הורס לי את הרצף
כמו רגע של יקיצה
שמגיע באמצע החלום.
ומקלקל את ההגיון
כמו ירח שעולה וזורח
באמצע היום.
אתה הורס לי את הלחן
כמו תו לא צפוי
שמוביל למקום אחר.
מקלקל לי את הפואמה
כמו מילה לא מתחרזת
בסוף המשפט.

ואתה הכי לא מתאים והכי נכון.
ואתה הכי אסור והכי הכרחי.

ואני-
כמו פרפר מכושף,
שוכחת בהדרגה את הסכנות.
כמו ילד חסר סבלנות,
שכל כך רוצה כבר לקטוף...