הוא הסתובב והסתכל בה במבט מזלזל. כל הכבוד שהיה לו כלפיה
התפוגג, וכל מה שנשאר היה המבט המזלזל שנעץ בה, מבט מלא ארס.
היא ניסתה לא להתייחס אליו, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. הוא
סבב אותה, מחכה לרגע שבו יינתן הסימן. היא הייתה ערה לכל רחש
שבא מן הדשא לידם, רוצה שהאדמה תבלע אותה, מיואשת ועייפה
מהמרדף, מנסה למצוא נתיב בריחה במעגל שיצר סביבה. הוא נעצר,
שמע את השריקה והחל להתקדם אליה באיטיות. היא לא חשבה פעמיים
והחלה לרוץ, אך רגליה כמו היו נטועות בקרקע. הוא הגיע אליה, לא
מסיר את מבטו, ואז הכול נגמר. הוא נעלם, משאיר אחריו שובל של
אבק, והיא שכבה על הדשא הלח מטל הלילה עם מבט מזוגג.
                                 
  המוני הצלמים והכתבים הקיפו את דון קולק, כתבת עיתון The
Day Preview. היא השתדלה להיות נחמדה ולענות לכולם, אך בשלב
מסוים הם החלו להימאס עליה.
  "אד," לחשה לאדם שעמד לידה, מסונוור, "אד, צריך להסתלק
מכאן."
  "רגע, דון, תני ליהנות קצת," אמר כשהוא מחייך לכל עבר,
מנופף בידו לנהג במשאית שעברה סנטימטר מרגלה של דון. היא משכה
אותו, והם נמלטו מהבזקי המצלמות, נמעכים בתוך הקהל הרב שהתאסף
במקום האירוע. דון ואד הגיעו לסככה, הבזקים מלווים אותם מדי
פעם.
  "נו, אז מה יש לך?" שאלה דון, רוגזת מעט בגלל כל אנשי
התקשורת שהגיעו לאזור למרות שהם הזהירו את תושבי המקום לא
להדליף מילה. אד לקח כיסא מתקפל מצד הסככה, התיישב עליו ובהה
בהרים במרחק. מאז ומתמיד הוא ודון היו עמיתים. הם גרו דלת מול
דלת, הלכו לאותו גן, לאותו בית ספר, לאותם קורסים באוניברסיטה,
ולאחר מכן גם לאותה עבודה, אך הוא עדיין לא ידע עליה דבר.
  "אד, שאלתי אותך שאלה." אמרה, הפעם קצת יותר בחביבות.
  "אף אחד לא שמע שום דבר הלילה חוץ משריקה חזקה שהגיעה
ממהרים." הם הסתכלו על ההרים, מנסים לקלוט כל פרט ופרט. השעה
הייתה לפנות ערב, האפלה כיסתה אותם. דון נרעדה קצת מהקור.
  "יש לך מושג מה אנחנו עושים עכשיו?" אמרה. "אין לנו כלום,
אין כאן אף אחד שפוי בשעה זו של היום, ואם נחזור למשרד מר
הנינגטון ירתח." היא התיישבה על עוד כיסא מתקפל בייאוש.
  אד קם והתהלך מתחת לסככה. לאחר כמה דקות של מחשבה אמר:
"אנחנו יכולים להישאר פה הלילה ולבדוק את זה מקרוב. אחרי הכל,
זו לא הייתה הפעם הראשונה, התוקף יכה שנית, כך אמר לי אחד
התושבים שהיו יותר מהימנים. אם נביא להנינגטון סיפור ממקור
ראשון" - הוא הסתכל עליה בהתרגשות - "הוא לא יכעס עלינו."
  "אתה צודק!" קראה דון בפרץ נחמדות, דבר שהיה נדיר אצלה. אד
חייך אליה בהקלה על שקיבלה את הרעיון. הם התיישבו וצפו בנוף
ההולך ומשתנה לנגד עיניהם - ממקום מואר עדיין בגלל קרן שמש
תועה אל מקום חשוך, מפחיד ומאיים. דון חשה לא בנוח. היא הייתה
בטוחה שהיצור שתקף יכה שנית, מעין הרגשה פנימית, אך לא סיפרה
את חששותיה לאד. היא הייתה יותר מדי גאה בעצמה. הכירו אותה
בתור דון כתבת שלא מפחדת משום דבר.
  לפתע הם ראו צל על אחד ההרים. הצל התקרב אליהם במהירות,
מבריח כמה ציפורים שעפו בצרחות. דון תפסה את ידו של אד שאחז
בידו השנייה במצלמה. הוא לא הצליח למקד את העדשה על הצל,
והחליט לוותר בינתיים עד שהיצור יהיה יותר קרוב, מה שקרה יותר
מהר ממה שהוא ציפה, זה נראה כאילו הוא מגביר מהירות. דון פלטה
קריאה לא מוגדרת מתוך גרונה ומשכה את אד אל תוך הסככה. היצור
כמו חלף על פניהם והמשיך בדרכו בעוד אד מנסה לייצב את המצלמה.
  דון התנשמה בכבדות, אך מיד חזרה להיות כמו תמיד, שלווה
ורגועה, או לפחות ככה התיימרה להיראות ברגע זה.
  "נו, הצלחת לצלם?" שאלה בקוצר רוח שנבע ממה שחוותה בזה
הרגע.
  "אני חושב שכן." אד בחן את המצלמה. "אני מקווה שתפסתי אותו,
כי ולא כל המארב הזה היה לשווא, והנינגטון לא יהיה מרוצה ממה
שקרה לסככה." הוא הסתכל על אחד הקירות של הסככה. היצור קרע
אותו לגמרי. הם קמו על רגליהם, מנקים את החול מבגדיהם, חיוורים
ומיוזעים. הם ארזו את הכלים כאשר שמעו שריקה מחרישת אוזניים.
דון מיהרה לצאת מהסככה והשקיפה על העמק. היא ראתה את הצל חוזר
אל ההרים וקראה לאד.
  "אני חושבת שהוא תקף." אמרה בקול בו נשמעה פאניקה קלה,
למרות שהיא ניסתה להסתיר אותה.
  "אז בואי נלך, למה אנחנו מחכים?!" הוא הוציא הכל מהסככה,
העמיס בתא המטען של מכוניתו, ופתח את הדלת.
  "קדימה." השניים נכנסו למכונית ונסעו באיטיות בכל העמק,
עדיין חיוורים. הם ראו משהו שחור שבקושי הבחינו בו בגלל החושך
מסביב. אד יצא מהאוטו בריצה והאיר בפנסו על פני הקורבן. הוא
זיהה אותו. היה זה אחד האנשים אצלם ביקר בצהריים כדי לתחקר
אותם בקשר ליצור. דבר לא הכין אותו למה שראה. על הגופה היו
טיפות דם שנעלמו והופיעו לסירוגין, ועיניו של האיש היו
מזוגגות, כמו בפעם הקודמת. דון התקרבה והבחינה בטיפות הדם.
  "מה ל..." היא חסמה את פיה בשתי ידיה ורק הסתכלה על הכתמים
שנצצו לאור הפנס.
  "כדאי להודיע למישהו." אד חזר למכונית, זורק את פנסו אל
המושב האחורי, יחד עם שאר הציוד. הם נסעו לבנין המשטרה הקרוב,
שמשום מה היה סגור. החלונות היו נעולים ולא הייתה שם אף נפש
חיה. אד חשב שזה מוזר, אבל בכל זאת, הוא לא חי פה, אולי לאנשים
כאן בעמק יש כללים משלהם בנוגע למשטרה שאמורה להיות זמינה בכל
עת. דון חשבה בדיוק על אותו הדבר. היה לה קרוב משפחה בעמק, דוד
זקן, דניאל קולק, שמת לפני כמה שנים. הוא לא הותיר דבר, גם לא
בית, ואמא שלה אמרה לה שהייתה לו מעבדה בהרים - דון הרימה מבטה
אליהם - אבל הוא לא גילה לאף אחד היכן היא נמצאת. היא שקלה פעם
ללכת לחפש אחריה, אבל אז התקבלה לעבודה בתור כתבת ב day
preview כך שלא כל כך יצא לה לצאת אחרי המעבדה.
  הם הגיעו לעיר, אבל גם שם לא הייתה תחנת משטרה פתוחה, חוץ
מאחת, אבל השוטר התורן ישן שם כמו בול עץ, והם לא הצליחו להעיר
אותו. דון העירה במרירות שזה דומה לבדיחה על חשבונם. ליד התחנה
הייתה חנות צילום ופיתוח תמונות. אד נזכר בתמונה שצילם לפני
שהיצור נעלם.
  "דון, בואי ניכנס לחנות לרגע, נפתח את התמונה של היצור,
ונבדוק אם תפסתי אותו או לא." הם נכנסו, ממצמצים בגלל האור
הפתאומי. אד נתן לאיש שעמד מאחורי הדלפק את הפילם והתיישב ליד
דון על שפת המדרכה מחוץ לחנות. לאחר רבע שעה קרא להם המוכר.
המצח שלו היה מכוסה זיעה. הדבר שהיה בתמונה היה נמר ענקי. הוא
לא התקרב מספיק כדי שיראו את תווי הפנים שלו, אבל ברור היה כי
הוא מסוגל להפחיד למוות. דון הסתכלה בתמונה במבט מבוהל ואד
הניח את זרועו סביבה, להרגיע אותה.
  "מה אתה חושב שזה?" התנשמה בכבדות.
  "האמת היא שאין לי מושג." לחש. אד הודה לאיש, לקח את
התמונות ואת המצלמה וחזר למכונית עם דון. "עכשיו צריך רק לחכות
לבוקר, אולי אז יתברר הכל."

  אבל כלום לא השתנה ביום שלמחרת. דון ואד נתקעו באותו מצב
שהיה בפעם הקודמת - פאניקה ובהלה והמון כתבים וצלמים. עדיין לא
היה ברור להם מי הדליף אבל הם היו בטוחים שזה היה מישהו בתוך
העמק.
  "אולי נלך לשאול כמה שאלות את קרובי משפחתו של הקורבן
האחרון?" הציעה דון.
  "בסדר."
  הם הגיעו לבית אפור וקודר. האנשים שפתחו להם את הדלת חבשו
כובע בצבע אדום שחור וכחול כדי לציין את האבל, דבר שהיה מיותר
לגמרי לדעת דון.
  "תהינו אם נוכל לשאול כמה שאלות," אמרה והושיטה את ידה כדי
ללחוץ את אשתו של הקורבן. האישה רק הסתכלה עליה במבט קר ואמרה
באדישות: "היכנסו."
  חמש דקות לאחר מכן עזבו הכתבת והכתב-צלם את הבית. הם החליטו
להישאר לילה נוסף.

  הפעם באו מצוידים היטב. הם הביאו איתם סוודרים, שמיכות, וגם
כמה סנדוויצ'ים אם יהיו רעבים. כשהגיעו למקום התיישבו בתוך
הסככה הקרועה שנשארה עוד מהפעם הקודמת וחיכו ללילה. החושך עלה
ודון נלחצה אל אד. לשניהם היה ברור שהוא עומד לחזור. היצור
דמוי הנמר. דון ואד בחנו את התמונה כל כך הרבה פעמים עד שידעו
את כל פרטיה בה בעל פה. הם הטו אוזן לכל רחש, רועדים מפחד,
מצפים ליצור.
  הוא הגיע. שחור ומאיים. הם ראו את צילו בא אליהם.
 "אד, אם לא נצא מזה בחיים... תמסור לפו הדוב שאהבתי אותו!"
לחשה בניסיון להפיג את המתח.
  "טוב, אני אמסור..." לחש בחזרה. הם הסתכלו אחד לשנייה
בעיניים ונדלק ניצוץ שכמעט התחבר. אלא ש...
  הוא הגיע אליהם. גרם להם לצאת מהסככה ולנסות להתרחק. הוא
יצר סביבם מעגל והסתכל עליהם במבט רצחני. לא כמו שאר התושבים
פה, להם לא היה עניין בלתי גמור איתו. הוא חיכה לסימן. פעל רק
עם הסימן, זה האות שנתנו לו. הסימן ניתן - השריקה. דון ואד
הצטמררו למשמע הקול שכאילו בקע ממעמקי הגיהינום. היצור שעכשיו
יותר מכל דמה לנמר היה עם הזנב אליהם. לאט  לאט הסתובב, מפנה
אליהם את פניו הנוראים. הוא לא הסיר את מבטו לשנייה. ואז הכל
נגמר. בפעם האחרונה הוא נעלם, משאיר אחריו שובל של אבק, והם
שכבו על הדשא הלח מטל הלילה עם מבט מזוגג בעיניים.

  המכשפה הצעירה בת השבע עשרה, דון, קרובת משפחתה של דון
קולק, שעל שמה נקראה, הסתכלה בממצאים מהחקירה. כולם הראו שזה
היה  נונדו (Nundo), נמר ענקי מזרח-אפריקאי המתנועע בדממה
מוחלטת למרות גודלו העצום. הוא המסוכן ביותר בעולם.
  "חבל שהם היו כל כך סקרנים" אמרה הנערה.
  "כן, אבל לפחות עכשיו יש לנו תמונה של הנונדו. הם הצליחו
לצלם אותו, לא?" שאל הצעיר שישב לידה בספריית הוגוורטס. היא
משכה בכתפיה.
  "אבל חבל עליהם. הם היו צעירים."
  "טוב, לפעמים צריך להקריב קורבנות, במקרה הזה אחד הקורבנות
היה קרוב משפחה שלך. בשביל המדע צריך לסבול לעיתים." הצעיר היה
רגיל לנאום בכיתתו.
  "אני זוכרת סיפור שמתגלגל אצלנו במשפחה, על איזה דוד שגילה
מערה בהרים בהם חי הנונדו והקים בהם מעבדה. אני לא יודעת אם
הסיפור נכון, אבל אם כן הוא הצליח לאלף נונדו," אמרה בהערכה.
  "לאלף נונדו?" אמר העלם בביטול. הוא לא האמין לשום חלק
בסיפור.
  "אתה עולה לי על העצבים." אמרה בכעס. היא ירשה את אופייה
מדון קולק. "אתה מאוד מנופח ושחצן. אני שונאת אותך."
  "טוב, אז שלום ולא להתראות!" הוא יצא מהספרייה, משאיר אחריו
את המכשפה הצעירה שהסתכלה אחריו ברוגזה וחזרה לעיין בספרים על
הנונדו.

  כמה אלפי קילומטרים משם, בעמק במזרח אפריקה, צחק לו איש זקן
בשם דניאל קולק. הוא היחיד שהצליח לאלף נונדו וגם לשרוד
במחיצתו. הנמר הענק ציית לפקודתו וכעת, לאחר כמעט שלושים שנה
מאז מות דון קולק ואד בורנוויל, הוא מוכן לחזור לכושר. הוא
ליטף את חיית המחמד שלו, שפעל רק לפי האות שלו - השריקה.
                   "אתה מוכן ידידי, עכשיו אתה מוכן."