נגעתי בו בעדינות, כאילו הוא היה הילד שלי הישן בזרועותיי.
העור שלו היה קר והפנים שלו חלקות מהרגיל כנגד הפטמות שלי.
הקרניים שלו פתאום נראו קטנות יותר והזנב הארוך והמחודד שלו
היה שמוט למרגלות המיטה השחורה הגדולה עליה ישבתי, מלטפת
בעדיות את ראשו של אהובי, השטן.
הוא מת מהר, בלי לסבול, המבט המבוהל והמגורה עדיין קפוא
בעיניו. הוא לא ציפה לזה, ידעתי. לא ממני, המלאכית שלו. הוא
היה יצור של חושך, התגלמות הרשע ואני, תמימה וטהורה, מלאכית
מבולבלת שלא מצאה דרכה חזרה לגן עדן.
אהובי לא ידע כלל וכלל, כמה תמים היה. הוא לא הבין שהרשע החזק
ביותר, הוא הטמון במלאכים עמוק בפנים, מתחת לכנפיים. אני
גיליתי את הרשע שבי, כשכנפי נקצצו ועכשיו היה לי משהו הרבה
יותר טוב. היה לי את השטן מת בזרועותיי וכוחו העצום מוטל
לרגלי. אני חייכתי ונשקתי לשפתיו הקרות של אהובי האדמוני.
כמעט יכולתי לשמוע עדיין את צעקתו באוויר וזה העביר בי זרם
עדין של התרגשות.
הכל התחיל עוד כשהייתי בחיים. הייתי הילדה הכי מכוערת בכתה -
שמנה, חסרת צורה ושלומיאלית. הכל צחקו עלי ובצדק. גם אני
לפעמים צחקתי על עצמי והרבצתי לעצמי וקיללתי את עצמי במראה.
הם שנאו אותי אבל בהשוואה לשנאתי שלי סלידתם אלי הייתה כלום.
רציתי למות, ושאבתי מין כוח נורא מהיכולת שלי להכאיב לעצמי בלי
סוף. עד שיום אחד הוא הופיע.
הייתי בת 18 ובתולה תמימה. השקעתי את כל הכוח שלי בלימודים
והצטיינתי בכל המקצועות מה שגרם לאנשים סביבי לשנוא אותי אפילו
יותר. ההורים שלי פחדו ממני. הדברים שכתבתי, שאמרתי ושראיתי
הרחיקו ממני אפילו את הנשמות הטובות ביותר. רציתי שיתרחקו
ממני כדי שאני אהיה היחידה שמכאיבה לעצמי. ידעתי עד כמה מספק
זה לגרום לי לבכות ולא רציתי לתת להם את האפשרות.
הוא היה יצירת המופת של הטבע, פרי עמלו של הקיום במשך מיליוני
שנים - הוא היה דניאל. היו פנים של מלאך ונשמה של יוצר.
החיוך שלו המיס אותי והמילים שיצאו מפיו היו בשבילי תורת חיים.
אבל ידעתי שהוא לא בשבילי. מישהו מדהים כמוהו אף פעם לא היה
מראה עניין בי. וזה הרג אותי מחדש בכל שניה שראיתי אותו.
התפללתי יומם וליל לכל האלים שהכרתי שיתנו לי רק רגע אחד
במחיצתו. אף פעם לא ביקשתי מהם דבר, ודווקא כשרציתי משהו
כל-כך, הם לא הקשיבו. אבל מישהו כן הקשיב.
זו הייתה שעה מאוחרת בערב קיצי חם במיוחד. אפילו הזבובים היו
עייפים מדי לעוף וסתם רבצו באוויר או על גופות האנשים שלא טרחו
להעיף אותם. האוויר היה כבד והעיר הרדומה לא שמה לב כשהשטן
נכנס לביתי החשוך. הוא מצא אותי בוכה במיטה, אחרי שהכאבתי
לעצמי כל הערב. הסדינים היו ספוגים בדם שזרם מגופי המעונה
והמלח בדמעות גרם לפצעים הרבים לשרוף. כשראיתי אותו, לא
פחדתי. ברגע זה הוא נראה הרבה יותר טוב ממני, כולו נקי
ומצוחצח ויפה. פערתי את פי לדבר, להגיד דבר-מה אבל פתאום
שכחתי את כל המילים בכל השפות שידעתי.
הוא ניגש עלי בצעדים בטוחים והביט בי מלמעלה במה שהבנתי מאוחר
יותר היה הערצה. הוא היה השטן, מענה האנשים ואני, אני הצלחתי
לענות את עצמי ביעילות גדולה יותר משהוא הצליח לענות את העולם
המקולל הזה.
"אם את כל-כך רוצה אותו, אני אתן לך אותו," הוא אמר בקול חסר
רגש. באותו הרגע הייתי בטוחה שאכן חסר רגש הוא אבל מיליוני
שנים אחרי זה, הבנתי שטעיתי.
רציתי להגיד לא, רציתי להגיד שאני לא אמכור לו את נשמתי בעבור
לילה עם דניאל אבל הכן שריחף מעל שפתי ועד אוזניו, היה שם.
"אבל בתמורה לנפשך, ולנאמנותך," הוא הוסיף. איזו מין נאמנות
יכולה להיות לי לשטן? איך אפשר להיות נאמנה לרשע, תהיתי
לעצמי. אבל באותו רגע של בחירה, לא היה לי איכפת. הסכמתי.
אני נהרגתי יום אחרי שאיבדתי את בתולי לדניאל. אותו רגע
שהייתי בזרועותיו זה היה מופלא כל-כך, שהרגשתי שאני יכולה
להיות מאושרת. שאולי אני לא האדם שנורא בתבל ואולי כל העונשים
שהטלתי על עצמי היו לשווא. השפתיים העדינות שלו על הצלקות
שלי, והדמעות הענוגות שלו מהמילים הקשות שאמרתי, המסו את הקיר
שבניתי סביבי, ופתאום הרגשתי.
יום אחרי שאיבדתי את בתולי ליצור המופלא עלי אדמות, הייתי כבר
מתה, ובעוד נשמתי מרחפת מעל הקבר הטרי, והורי הבוכים וחבריי
האפאתיים, חשבתי רק עליו, על דניאל. הוא לא בכה אלא הביט בי.
לא בגופה שלי, אלא בי. לא האמנתי שהוא רואה אותי עד שהביט לי
בעיניים, וחייך חיוך שרק אני ראיתי.
השטן לקח אותי אליו, גילה לי דברים שעליהם תהיתי כל חיי
הקצרים והמעונים ולימד אותי על הטוהר שברשע, ועל היופי שבהרס
והכאוס. הוא לימד אותי על העונג, על השלמות שבכאב חסר
הגבולות. הוא נגע בי בכוחנות, בדרישה והערצה אבל אני בנפשי
זכרתי רק את המגע של דניאל. ובלילות החמים של העולם האחר,
עצמתי עיני וראיתי את פניו של דניאל לפני. לא ידעתי איפה הוא,
לא ידעתי מה קרה אתו מאז אבל ידעתי דבר אחד - שאני חייבת למצוא
אותו.
אני הרגתי את אהובי השטן אחרי שכבר ידעתי הכל, אחרי שכבר
למדתי לשלוט על השדים הקטנים שלי ושל כולם. היה לי בידי את
הכוח, אותו הכוח שהיה לו, כשעזרתי את האומץ ועקרתי את ליבו
ממנו. כן, חברים יקרים לשטן היה לב. ורק אחרי שעקרתי אותו
הבנתי שהוא פעם למעני. והשקט המזעזע שמילא את החדר אחרי שהוא
הפסיק לצרוח גרם לי להרגיש פתאום כל-כך אבודה. ובלי ההגנה
שלו, ובלי הכוח שלו, כל הפצעים הישנים שוב התחילו לדמם. הוא
באמת אהב אותי, את המזוכיזם שלי, ואת הכעס שלי, ואת כל אותם
הדברים שאחרים שנאו וניסו לקחת ממני. החזקתי אותו קרוב, מחכה
שיבוא דניאל, ויאיר את עולמי וינחם אותי ויאהב אותי ויהיה
בשבילי הכל.
ודניאל לא בא.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.