אלוהים יקר, כן, אתה זה שלמעלה.

מכל השאלות הבקשות והתהיות שיש לי אלייך אני רוצה לשאול אותך
רק שאלה אחת חשובה באמת, האחת שכל בן אדם בחייו שואל, ותשובה
לשאלה לא נמצאה, אפילו לא שלחת לנו רמז. אחרי שנים של חיפושים
ותפילות אותה שאלה אחת נשארה, ובעצם היא מאוד פשוטה, אבל אתה
עדיין מתעלם. הרי אתה הכל יודע, אז אולי תענה לי? למה? זו
השאלה שלי! אתה רואה? שאלה פשוטה מאוד ואתה הרי אלוהים גדול
ואני לעומתך קטנה, לא הכל רואה ומבינה, ובקשתי היחידה ממך היא
תשובה. למה הסבל? למה הבכי? למה הריבים? למה הרוע? למה המוות?
למה אנחנו? למה בראת אותנו בשביל להרוס אותנו? למה יש אנשים
שלא זוכים לראות? למה יש אנשים שלא זוכים לשמוע? למה יש אנשים
שלא זוכים להריח? למה יש אנשים שלא זוכים לחוש? למה אנשים לא
זוכים לחיות? למה הוא יכול, ואני לא? למה אני כן, והוא לא?
עשינו לך משו רע? נכון, אתה צודק, יש פשע ורצח, אבל יש לזה 2
דברים שיש לי להגיד לך:

א. זה לא כולנו, זה אפילו לא חצי, אז למה כולנו נענשים?! האם
כולנו אשמים? ולמה אנחנו צריכים ללמוד מזה לקח?למה אני צריכה
ללמוד את הלקח על בשרי? למה אני צריכה ללמוד את הלקח בחיי? זה
עונש קולקטיבי? עונשים כאלה יש רק בבית הספר, וכאן, אלוהים,
מדובר בחיים שלנו.        

ב. אלוהים יקר, תחשוב מאיפה נגרם הפשע והרצח, מהשנאה! מהשונאים
שאתה בראת! תחשוב בעצמך על ההרגשה לבוא לתוך עולם של שנאה, האם
זה יגרום לך לאהוב?

כולו נולדים שווים, החיים הם אלה שמעצבים אותנו, והם מעצבים
אותנו לסבל ושנאה. למה אם למישהו יש כסף אז אין לו אהבה, ואם
יש לו אהבה אין לו כסף? למה אם יש לך מראה אין לך אופי, ואם יש
לך אופי- אין לך מראה? למה לא יכול להיות שיהיה לנו הכל? אהבה,
כסף, מראה ואופי, כך העולם היה מושלם. אבל אתה לא הסכמת, ועל
מה זה מגיע לנו? אין בן אדם בעולם שבחייו לא סבל, נשבר, נפל
וזה למה? אין תשובה! מה הטעם בכל התפילות? כל האמונה? הרי כדאי
להיות טוב, ושיהיה לך טוב צריך להתפלל אליך, אלוהים! אבל מה
הטעם להתפלל, אם אין גמול? מה הטעם בלשאול אם אין מענה? מה
הטעם לתקווה, אם אין גאולה? איך אתה רוצה שנחייה את חיינו
בספק? איך אתה רוצה שנחייה כשאין לדעת אם יום זה הוא יומי
האחרון, ממליון ואחת סיבות ואף יותר לפחד, מתי יגמרו חיי.

למה פלאי החיים תמיד מלווים בכאבים? לידה- הרי בשר מבשרך יוצר,
הרגע המאושר בחיי אדם מלווה בכאבים. אהבה- הדבר הכי יפה שנברא,
מלווה בכאב כה רב, ולא פעם אחת, פעמים רבות מספור כל כך הרבה
פעמים להיפגע, והרי חיים רק פעם אחת, ובפעם היחידה הזו אני
צריכה לעבור כזה סבל ועוד לדעת שאין לו סיבה ואין מושג אם זה
ייגמר מתישהו. תגיד לי, מה הטעם בחיים שכאלה?למה אם מישהו
מתלבש ומתנהג לפי האופי והרצון האמיתיים שלו- הוא נחשב למוזר?
למה צריך תמיד להיות כמו כולם? להתנהג כמו כולם? לדבר כמו
כולם? למה צריך לשמור דברים בלב? למה אי אפשר להגיד מה
שחושבים? למה חוסר השיוויון בין גדול לקטן? למה חוסר השיוויון
בין יהודי לנוצרי? למה חוסר השיוויון בין שחור ללבן? למה חוסר
השיוויון בין גבר לאישה? למה שונה זה רע? ומיוחד זה נורא? למה
מחלות? אלוהים, למה? למה בראת את היטלר כל כך שונא? והיטלר הוא
רק הוכחה למה שאמרתי, שדבר מוביל לדבר ומוביל לשנאה ומוביל
אלייך ולהחלטתך. היטלר לא נולד רוצח, היטלר נולד סובל, אביו
התעלל בו, משפחתו אהבתו, וכך הוא התחיל לשנוא. ואני לא אומרת
חלילה וחס שמגיעה לו חמלה, להפך- מגיע לו המוות הכי אכזרי שיש.
ונפוליאון? הוא נולד מתוך שנאה עצמית לגובהו ומראהו, אך התגבר
על זאת ומצא בעצמו יתרונות ובגלל שהחל לאהוב עצמו, עזרת לו
ונתת לו חצי עולם ואז במצמוץ לקחת לו ה-כ-ל והרסת אותו ואת
עולמו. נכון, הייתה לכך סיבה, הדיקטטורה שלו, אבל תזכור שאתה
עדיין נתת לו להשתלט. למה כשבין אדם מגיע לנקודת השיא בחייו
הוא חייב ליפול בנפילה הכי מהירה וכואבת שיש?

ואני? אני כזו קטנה, עדיין, קטנה בגיל, בנסיון, בחיים. קטנה
באמונה. נולדתי למראה ממוצע, למצב פיננסי ממוצע, למצב פיזי
ונפשי ממוצע, לאהבה ממוצעת, למשפחה ממוצעת ואני תלמידה ממוצעת.
יש עליות ויש ירידות, אפילו שרובן ירידות. והנה עכשיו אני
כותבת לך בירידה שלי את האמת, אלוהים. לפני שהתחלתי עם המכתב
הזה הייתי על סף התאבדות, הייתה לי סכין ביד ולא ראיתי מרוב
דמעות ולא חשבתי מרוב סבל. הסכין בדקה האחרונה החליקה לי
ונפלה, והייתי חייבת לנגב את דמעותיי כדי למצוא אותה ואז ראיתי
יותר בבהירות והבנתי שאולי באמת עוד לא הגיע זמני. אני לא
יודעת אם נפילת הסכין הייתה סימן מלמעלה או סתם צירוף מקרים,
אבל מה שאני יודעת זה מה שחשוב, שאותה נפילת סכין מנעה ממני
לסיים את חיי. על זה אני מודה לך, אלוהים, אפילו אם לא גרמת
לזה, אני רק מודה לך שנתת לי לחיות עד עכשיו. ואני, עדיין קטנה
כזו, שאלתי אותך מליון ואחת שאלות שבנויות מהשאלה המרכזית שלי,
למה? אולי עכשיו לא קיבלתי תשובות, אבל מי יודע? אולי בעתיד
אני אמצא, אני מקווה. לפעמים אני תוהה אם אתה קיים בכלל, או
שאתה המצאה שתגרום לנו להמשיך לקוות, אבל עמוק עמוק בלב אני
יודעת שאתה קיים ואני יודעת שאתה מקשיב. ואני יושבת כאן, כותבת
לך מכתב מלא שאלות בתהייה, אבל אתה יודע שאני עדיין לא מוכנה
לזה, אם אהיה בכלל מתישהו מוכנה. אני יודעת שאתה, אלוהים, תקרא
את המכתב הקטן הזה שיהיה במגרה שלי. ועל זה אני מודה לך, על זה
שאתה נתת לי את חיי הממוצעים, אתה, אלוהים, האונה הכי גדולה
בחיי, ועל זה תודה.