הרגשתי כמו נשמה אבודה,
אותו היום בו הבנתי שאבדת לי,
שיותר לא תחזור.
מתבוססת בדם של ליבי,
של ייסורים חוזרים ונשנים,
זה לא מרפא ממני,
כמו סכין שלאיטה דוקרת בקרירות,
כל רגע נראה כמו ייאוש שנרקם מברזלים,
ברזלים שעטים על גופי ומפשיטים את עצמי האמיתי,
לראות את האמת שמעולם לא הייתה.
לראות עולם שאתה השארת.

נשמתי את הגעגועים העזים
שנסחפו עם הרוח של העבר
באו ונגעו בהווה שלי,
נזכרתי בך, בימים שהעלת חיוך על פני,
היום זה נראה חלף כהרף עין,
הזמן שמעולם לא מצאתי לנכון לקרוא לו מציאות.

זה נראה כסרט,
סרט שהוקרן כל יום על פני,
מעביר עם הזמן קמטים על האהבה שאני יצרתי לבדי
שחלשה כמו עלים בסתיו על אדמת רגלי הבוערת.
מעולם לא רציתי לראות,
מה יקרה כשתחתוך את הסרט,
לא נותרו לי עוד שחקנים.

חשבתי ומצאתי את התשובות שסירבתי לראותן
עומדות כמו כתובת על קיר של נדונים למוות,
אמרו שאפשר להמשיך,
עכשיו אני מחפשת את השלום העצמי שלי שאבד בגללך.
עכשיו לא קיץ, לא סתיו, לא חורף ולא אביב,
העולם ממשיך להסתובב,
אני עומדת במקום,
במקום בו הזעקות שלי מעולם לא נשמעו,
במקום בו דמעותי התנפצו לרסיסים אל מציאות תובענית,
היכן שהכאב יחזור אל מקום לא נודע,
היכן שהשכחה תיכנס בתוך רוחי,
היכן האיש שהבטיח לי רק חיבוק?
אינני מוצאת אותו,
גם בממלכת הפיות,
גם בממלכת השדונים,
עוד לא חיפשתי בתוך נשמתי,
הכאב לא התפזר,
החשכה והעלתה נשארו דוממות לעד,
אור לא נראה שם,
קול קורא במדבר.

מדבר שכוח,
מדבר שהיה בשיא פריחתו כשאתה הגעת.
איך נהגתי לאהוב אותך,
ורד בר לאור ירח.
שברת את מאור עיני,
הצלחת להביא אותי לידי נוסטלגיה כואבת,
אותה נוסטלגיה שמותירה אותי שוב ושוב ללא מילים שיכולות לתאר,
את המחשבות שחולפות עליך בראשי,
את הזיכרונות שלא נשמטים עם הזמן,
כבר מזמן רציתי לתלות אותם על הוו,
אותו הוו שרציתי לתלות בו את חלומותי ותקוותי,
היום אתה לקחת את הוו,
ואני נותרתי ערומה,
נסה על חרפת נשמתי האחרונה,
לפני שתאבד עם עוד חלום כיסופים שלא היה.