אני רוצה לכתוב.
אני רוצה לכתוב משהו משלי, שהוא לא אגואיסטי.
אני רוצה לכתוב עליהם. על איך הם נלחמו.
על איך הם לא נלחמו. על איך נטבחו, אך לא כצאן הובלו.
גם לבו של הגיבור באריות הופך למים ברגע שלפני המוות.
גם החזק בגברים ישבר ויאבד רצון לחיות, כשבנו כבר איננו.
גם השקטה והעדינה בנשים תקרע את השמים בזעקתה כשבתה תילקח.
אך שקט עכשיו. וכמו שנכתב - כל אחד עסוק רק בענייניו.
מה אכפת לי כמה הם היו? לא הכרתי אותם. בשבילי הם סתם שמות, או
נרות, או טקס ארוך מדי. הרבה אנשים מתו בעולם. השמים עוד
עומדים.
הם רק נופלים במקום בו יורד הגשם. בו זולגות הדמעות על אותם
יהודים.
מליוני חיים אינדבידואלים, שנהיו למליוני אנשים מיואשים, שהפכו
למליוני גופות בערמה, ועכשיו הם אפר שעף בנשיפה הכי קטנה.
בני אדם.
האם אנחנו רוצים בכלל להקרא בני אדם? להכלל בגזע השונא, הקר,
האגואיסטי, הקניבלי? ניזון מבשר אויב. מבשר אח.
האש ששרפה אז את אחיי ואחיותיי לא כבתה.
היא עודה בוערת בקרבם של רבים. הפכה לשנאד יוקדת שמתלבה עוד
ועוד. מה התועלת? לא שנאנו מספיק? לא שפכנו מספיק דמעות ודם?
די!
ואיפה אתה? "גם אם אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי"...
איפה היית כשהם הלכו בגיא צלמות? איפה היית בתאי הגזים,
במשאיות, בקרונות, במחנות, מעל בורות הירי?

איפה אתה עכשיו כשאנחנו נטבחים במסות קטנות על-ידי שונאינו.
התקווה בת שנות אלפיים. למה אנחנו לא עם חופשי בארצינו?!