[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה היה בבוקר יום מושלג ודלוח בחודש דצמבר עלוב במיוחד. באותו
חורף כשאיציק השמן ישב על הספסל הקפוא במקלחות בלי תחתונים
והיינו צריכים לגרד לו את התחת עם שפכטל בשביל להפריד אותם.
בדיוק יצאתי מחדר האוכל כשספטמבר השחור קפץ מולי ובישר לי
חגיגית שהמאפרה נמצא במשרד של המסו"ל. קראנו למושון ספטמבר
השחור בגלל צירוף מקרים מוצלח. חוץ מהעובדה שהוא היה שחור כמו
גפרור שרוף גם היה לו את המזל להיוולד בתשיעי לתשיעי, ומכאן
השם המתבקש ספטמבר השחור. חוץ מזה, הוא אמר לי, הוא בדיוק קיבל
שלושה גימלים. חישוב מהיר גילה לי שלא נשארו לי אנשים בריאים
בצוות.
"גם אתה?!" צרחתי עליו. "מה נהיה פה, בית זונות?! תהיה בריא
מיד! בפקודה! ותגיד למלוכלך שגם הוא בריא מעכשיו." ספטמבר
השחור משך בכתפיו וגרר את רגליו בחזרה לחדר. אני הלכתי לחפש את
המאפרה במשרד של המסו"ל.

המאפרה ישב במשרד, שהיה ממוזג עד כדי גועל נפש, ובדיוק הדליק
סיגריה חדשה מזאת שהרגע נגמרה.
"תסגור את הדלת!" הוא צעק. "אתה מוציא לי את כל התרמוסטטה.
השתגעת?! יש בחוץ איזה שלושים קלווין!"
בדיוק כשסגרתי את הדלת שמתי לב לעובדה שהמאפרה ישב במשרד
כשלגופו גופיה בלי שרוולים וזוג תחתונים בלבד, וששניהם בצבע
זית צה"לי. בפיו של המאפרה הייתה תחובה הסיגריה הנצחית ואת
צווארו עיטרה שרשרת משופצרת בחוט היפר-מוליך תרמי מיוחד עם
גומיות ירוקות וכתומות, ועליה דיסקית שחוברו אליה בצורה
אלגנטית משרוקית, פנס קטן ומצית זיפו. המאפרה עשה אז מעשה מאוד
לא אופייני. הוא הוציא את הסיגריה מפיו, ולא כדי להדליק אחת
חדשה. הוא דיבר.
"מה אגה עוגה שיפייד?"  
"אני לא מבין מה אתה מנסה להגיד לי, מאפרה," אמרתי. המאפרה
החזיר את הסיגריה לפה.
"אמרתי: מה אתה רוצה סטיקלייט." המאפרה איבד את כושר הדיבור
ללא סיגריה.  
"אני רוצה אפטר," אמרתי. "באתי לקחת פס."
המאפרה הרים נעל צבאית מידה ארבעים וחמש מהרצפה. הוא קימט את
מצחו. "רגע," אמר, "יש סיבה מיוחדת?"  
"כן!" עניתי. "אין לי צוות."
מצחו של המאפרה התקמט עוד יותר. "איפה כולם?"  
"כולם בגימלים," אמרתי. "חוץ מספטמבר השחור והמלוכלך שהם
בגימלים וירטואלים."
"מי?!" התפלא המאפרה והנעל עדיין בידו. "זה חייל אחד?"  
"לא (מאפרה מפגר)," אמרתי. "זה שני חיילים: ספטמבר השחור,
פסיק, והמלוכלך, פסיק, שזה חייל אחר לחלוטין." המאפרה נתן
למצחו העבות להשתחרר. "שני חיילים אה? מספיק טוב." ובו ברגע
התעופפה הנעל לעברי בשריקה שרק נעל צבאית במעוף יכולה להשמיע.
התכופפתי. הנעל עברה מעלי ונכנסה לתוך תמונתה הממוסגרת של בתו
החסודה של המסו"ל, חסודה.
"עוף לי מהמשרד!!!" השתולל המאפרה. "ותסגור אחריך את הדלת!!!"

באותו זמן בערך הגיע אחמד בוסי לביקור שגרתי במוצב. מי שפגש
אותו בש.ג. היה גרבר הטבח. גרבר, ככל חייל ממושמע, פתח את
הש.ג. לרווחה, בראותו את דרגות הסא"ל של  בוסי, הוסיף הצדעה
חייכנית, ובראותו את החיילת החמודה שישבה לידו, הוסיף גם חיוך
שרמנטי וצהוב שיניים. אחמד בוסי דהר דרך הש.ג., כעבור חמישה
מטרים עצר בפתאומיות, הכניס את הסופה לרוורס וחזר אל השער.
כשראה אותו גרבר חזר לפוזת ההצדעה והחיוך, והזדקף בעמדתו
בניסיון להבליט את החזה מעבר לכרס הפז"מ. אחמד בוסי יצא מהסופה
ועל פניו מבט של תדהמה.
"חייל!" צרח. "למה אתה לא במדים?" הוא התקרב בצעדים ענקיים
לעברו של גרבר, שהלך והתגמד לו בתוך עמדת הש.ג. גובהו של אחמד
בוסי היה בסביבות השני מטר.
"א-אבל אני כן במדים," גרבר גמגם, וסידר את הכומתה השחורה שעל
ראשו.
"זה נקרא אצלך מדים?!" צעק אחמד בוסי. "מה זה המכנסיים האלה-
אמריקאיות?!"
"לא," צחק גרבר, "זה כתם שמן. נשפך עלי אתמול מהקוסקוס."
אחמד בוסי נענע את ראשו בחוסר אמון. "והחולצה הלבנה, זה כתם
חלב, אולי?!"
"מה פתאום?" אמר גרבר. "החולצה הלבנה זה כי אני טבח."
"הבנתי." אמר אחמד בוסי. "ומה בדיוק עושה טבח הסוללה בש.ג.?!"

גרבר הסביר. "בעיקרון זה היה תורו של ספטמבר השחור לעשות ש.ג.
ארבע עד שמונה, אבל אתמול ספטמבר השחור ואיציק השמן ישנו במקרר
בשביל להתחמם, ונשך את ספטמבר השחור עכבר ועכשיו הוא בגימלים,
אז חיפשו מישהו בצוות של סטיקלייט שיחליף שמירה אבל לא היה, כי
כל הצוות של סטיקלייט בגימלים, אז סטיקלייט שם אותי בארבע עד
שמונה בש.ג., ואמר לכולם שארוחת בוקר זה סלף סרוויס, וככה יצאו
כולם שמחים."
אחמד בוסי גירד בפדחתו ופנה ללכת. לפתע הסתובב וחזר לנעוץ את
עיניו בגרבר המסכן. "חייל," אמר לו, "מה שמך הפרטי?"
"גרבר." ענה גרבר.
"ובכן גרבר," אמר אחמד בוסי, "שמתי לב לעובדה מעניינת. "יכול
להיות שאתה עומד כאן ומדבר איתי והנשק שלך על הרצפה?" גרבר
נענע את ראשו בחוזקה.
"לא על הרצפה?" אמר אחמד בוסי, "אז איפה הוא, אם אפשר לשאול?"

"אין לי." אמר גרבר. "יש לי פטור. אלרגיה לתע"ש."
עיניו של אחמד בוסי הצטמצמו וערפל יצא מפיו כששאג על גרבר.
"גרבר!!! אני עכשיו מחבל של החיזבאללה!!! אני מסתער עליך!!! מה
אתה עושה!!!? מה אתה עושה!!!?" ובאומרו כך החלו שני המטרים של
אחמד בוסי לרוץ לעבר העמדה של גרבר.
גרבר מצידו לא איבד את עשתונותיו. במיומנות הוא שלף מתוך המדף
ביצה והטיל אותה לעברו של אחמד בוסי. הביצה התפוצצה על מצחו של
בוסי ונוזל צהוב נמרח על פניו ועל מדי הב' החדשים.
הוא נעצר.
"עצור או שאני זורק עוד אחת!" איים גרבר והוסיף, "יש לי ארגז
שלם!" עינו המיומנת של גרבר קלטה את מבט ההפתעה על פניה של
החיילת שבסופה והא החל להשתמש בכל מאגרי הידע הקרבי שרכש באפס
שתיים.
"עצור!!!" צעק. "עצור והזדיין! ואאחף! ואאחף בטטה!" ובאותה
הנשימה שלף עוד שתי ביצים מהמדף והחזיק אותם בצורה מאיימת.
אחמד בוסי מחה שאריות ביצה מעיניו. "אני הולך עכשיו לדבר עם
המסו"ל שלך." אמר בשקט. "ואני אדאג אישית שגם אתה וגם
הסטיקלייט שלך תהיו עוד היום בערב אצל הסמח"ט במשפט!"
"אי אפשר." אמר גרבר והוריד את הביצים. "המסו"ל באפטר."

התחנה הבאה שלי הייתה המשרד של חסאן, שהיה במרחק של חמישה
מטרים מהמשרד של המסו"ל, אבל כדי להגיע אליו מהמשרד של המסו"ל
היית צריך להקיף את כל המפקדה ולבוא מהצד השני. בעיקר בגלל
שהשטח בין שני המשרדים היה ממוקש, אבל השמועות אומרות שחסאן לא
רצה שאנשים יוכלו לראות מה קורה במשרד דרך החלון הצפוני, ולכן
הוא והמאפרה מיקשו את כל השטח בין המשרדים, והוציאו פקודה
שכולם חייבים לעבור מהצד השני. כולם, חוץ מחסאן והמאפרה,
כמובן. נכנסתי אחרי סיבוב של חמש דקות לתוך המשרד כדי לראות את
ברבי, הפקידה של חסאן, מתאפרת. "ברבי!" קראתי בשמחה. "מתאים לך
ירוק לשפתיים."
"אתה באמת חושב, סטיקלייט?" היא שאלה ופתחה זוג עיניים גדולות
עם עדשות בצבע סגול עז.
"בטח," אמרתי, "זה מבליט לך את השיער."
הצצתי פנימה לתוך המשרד לוודא שחסאן לא שם. "תגידי ברבי,"
אמרתי, "אכפת לך לעשות לי טובה אישית?"
"בטח," היא אמרה והניחה לרגע את השפתון הירוק על השולחן. "מה
אתה צריך?"
התיישבתי מולה. "אני צריך שתעבירי את דוידזון לצוות שלי."
"אבל סטיקלייט," ברבי התריסה, "דוידזון בצוות של מיכאלאנג'לו!"

"אני יודע, אני יודע," אמרתי. "אבל זה רק להיום, ומחר אני כבר
אביא לו מישהו מהצוות שלי, ככה שנצא פיטים."
ברבי הביטה בי בארשת של סרדין מבוהל. "אתה בטוח שזה בסדר? מה
אם חסאן ישאל משהו?"
החזקתי לה את היד ודיברתי בקול של הדוד יחזקאל. "אל תגידי
לחסאן כלום. אני כבר אדבר אתו. ואם מישהו עושה לך בעיות תשלחי
אותו אלי."
ברבי חייכה חיוך גדול של הקלה. "טוב," אמרה, "אין בעייה."
יצאתי מהמשרד של חסאן אחרי שהודיתי לה מקרב לב. בדיוק כשסגרתי
את הדלת ראיתי את דוידזון מגיח מעבר לפינה. "הי דוידזון!"
קראתי לו. "בעשר אצלי בצוות. ותביא איתך את ספטמבר השחור
והמלוכלך."
"סטיקלייט, יא מסטול!" הוא צעק לעברי. "אני בכלל לא בצוות
שלך."
"מסטול הכלב שלך," החזרתי. "ואתה כן בצוות שלי. תבדוק
בשלישות." דוידזון משך בכתפיו והמשיך ללכת. יופי, חשבתי לעצמי,
יש לי כבר שלושה.

המשכתי ללכת לעבר הצוות כשמשהו חדש משך את עיני. ליד המטבח
חנתה לה סופה ממוגנת חדשה לגמרי. מבעד לחלונות המבריקים נראתה
יושבת בכסא שליד הנהג חיילת ורודת לחיים וחמודה למדי. היא
בדיוק עסקה בקריאת ספר עבה. סידרתי את החגורה, הכנסתי את
החולצה לתוך המכנסיים והתחלתי לצעוד באיטיות לעבר הסופה. הגעתי
אל החלון, שהיה סגור, ורכנתי למטה, מניח את המרפק הימני
בשרמנטיות על חלקו העליון. החיילת פנתה אלי ושאלה: 'מה?' ללא
קול. סימנתי לה עם האצבע שתתקרב לשמשה. היא התקרבה כמה
סנטימטרים. סימנתי שתתקרב עוד יותר, והבטתי שמאלה וימינה כשומר
סוד. היא התקרבה עוד עד שהייתה כמעט דבוקה לשמשה. ניצלתי את
הזדמנות הפז הנדירה והדבקתי לשמשה נשיקה צרפתית משובחת, מה
שגרם לחיילת לקפוץ אחורה בצרחות.
לפתע נשמע מאחורי צליל דריכה ישן אך מוכר היטב.
"היי, סטיקלייט!!!" שמעתי קול מחוספס קורא מאחורי. הסתובבתי
כדי לראות את המלוכלך עומד במרחק של כעשרים מטר ממני, בידיו
מא"ג ועל כתפו שרשר של שבע חמישים ושתיים. פתחתי באחת את דלת
הסופה וקפצתי פנימה.
"עזוב אותי, סוטה!" צעקה החיילת כשתפסתי בכתפיה ומשכתי אותה
למטה, בדיוק כשמטח ראשון של כדורי מא"ג פגע בצד הימני של הסופה
וטלטל אותה לכל עבר.
"מה הוא עושה?!?!" צווחה החיילת בהיסטריה.
"זה בסדר," אמרתי בניסיון להרגיע אותה, "הוא מכוון עלי."
כאישור לדברי פגע בסופה מטח שני ומעל לשאון המא"ג נשמע קולו
הרועם של המלוכלך. "אני בגימלים!!!" הוא צרח. "שמעת אותי
סטיקלייט?! אני בג-י-מ-ל-י-ם!!!" ובאומרו כך שלח עוד צרור של
כדורים שבין היתר פוצץ את גלגל ימין של הסופה, וגרם לרחש טפטוף
קל מכיוון מיכל הדלק.
"איזה מזל שהסופה הזאת ממוגנת." אמרתי לחיילת בדיוק כשהשמשה
מאחורי התנפצה לאלפי רסיסים קטנים.
"מלוכלך, יא מלוכלך!" צעקתי החוצה, "אתה הורס את כל
המיזוג!!!"
מכל עבר החלו להתגודד במרחק ביטחון חיילים נוספים ולצפות בדרמה
המתרחשת לנגד עיניהם.
"קר לך?" אמרתי לחיילת כששמתי לב שהיא בלי מעיל. "את רוצה שאני
אביא לך מעיל או משהו?" החיילת הביטה בי בתדהמה ופערה את פיה
לרווחה, ספק כדי לדבר, ספק כדי לצרוח. אך היא לא הספיקה. עיניה
ננעצו בנקודה כלשהי מעבר לכתף ימין שלי והיא נאלמה דום.
הסתובבתי.
"מה זה כל הרעש הזה?" הרעים קולו הצווחני של המאפרה בעוד הוא
פוסע החוצה מהמשרד של המסו"ל, ידיו מונחות באימתנות על מותניו,
ובפיו סיגריה חצי גמורה. "אני יכול להבין למה יורים לי פה
במא"ג באמצע המוצב?" הייתה דממה. עיניהם של כולם ננעצו במאפרה.
אף אחד לא הוציא הגה. המאפרה המשיך לדבר.
"לא מספיק שאתם באים אלי כל היום עם הצרות שלכם," הוא צעק,
"ומפריעים לי לעבוד, אתם גם עושים לי חור בראש עם המא"גים שלכם
באמצע היום!!! מה אני אמור לעשות אה? תגידו לי אתם מה נראה לכם
שאני צריך לעשות?! למה השתתקתם פתאום?"
אולי בשלב הזה שם המאפרה לב שעיניהם של כולם נעוצות בו בפליאה.
הוא שלח מבט מהוסס אל עבר אזור החלציים שלו העטוף בזוג תחתונים
בצבע זית ומיד הביט חזרה קדימה.
"אה..." אמר המאפרה.
"אהה..." הוסיף כעבור כמה שניות. "לא קר לכם?" סיכם. "קר פה
נורא." ובאומרו כך זינק בקפיצה אדירה, נעלם בחזרה בתוך המשרד
של המסו"ל ונעל אחריו את הדלת.
ניצלתי את הפוגת האש כדי להתאפס על המצב.
"איך קוראים לך?" שאלתי את החיילת.
היא הרימה את ראשה כמצפה למטח כדורים נוסף. "שמשונית," אמרה.
"טוב לא נורא," ניחמתי אותה. "עכשיו תקשיבי טוב, אנחנו סופרים
עד שלוש ואז קופצים דרך הדלת של הנהג, אוקי?" שלחתי מבט לאחור
והספקתי לראות את המלוכלך טוען שרשר חדש.
"אין זמן!" צעקתי, "קדימה עכשיו!" ובאמרי כן פתחתי את דלת שמאל
של הסופה בבעיטה ושילחתי את החיילת האומללה להתמודד עם גורלה
בשלג. בדיוק כשקפצתי החוצה פגע בסופה סילון חדש של כדורי אפס
שלוש (חודרי שריון, מסתבר) שכרו עשרות חורים חדשים ונוצצים
בדלת הימנית. שמשונית שכבה כשפניה קבורים בשלג וידיה על
אוזניה.
"מה את עושה?!" צרחתי עליה. "הרסת לעצמך את כל המייק- אפ!"
הרמתי אותה מהרצפה ורצנו ביחד אל עבר המטבח כשמאחורינו
התפוצצויות שלג קטנות שהזכירו את היום-הולדת של אחותי הקטנה
מלפני שנתיים. אין לי מושג למה.

אחמד בוסי יצא מאחורי המחסן, שלף את אקדחו, פתח את הנצרה וירה
ירייה באוויר.
כלום לא קרה.
הוא ירה עוד כמה יריות באוויר ונוכח שקולן נבלע בשאון המא"ג
המשתולל של המלוכלך. בלית ברירה החל אחמד בוסי לרוץ לעבר
המלוכלך תוך כדי חירוף נפש והקרבה עצמית רבה. המלוכלך בדיוק
נרגע מהאטרף האחרון שלו והפסיק לרגע את היריות כדי להמשיך
לדבר.
"סטיקלייט!!! יא מגעיל!!! אני אחורר אותך ואז אני הולך לישון
שמעת? אף אחד לא יגיד לי שאני לא בגימלים!!!" השלג שמתחת
לרגליו של המלוכלך נמס מחום הקליעים ועתה הוא עמד בתוך שלולית
של בוץ.
אחמד בוסי הגיע אליו בריצה, מתנשם ומתנשף. "חייל! הה- תפסיק-
הה- לירות- אנחנו- הה- הה-  בתוך מוצב- " הוא הניח יד על כתפו
של המלוכלך, ספק בניסיון להרגיע אותו, ספק כדי לנוח.
"אל תדאג," אמר. "אני יודע שקשה לך- אבל זאת לא ה-
אאאאאאהההההה!!! הסופה שלי!!!"
אחמד בוסי הלך שני צעדים אחורה וכמעט התעלף. "מה עשית לסופה
שלי?! מה היא עשתה לך?! הסמח"ט יהרוג אותי." "מצטער." אמר
המלוכלך. "לא ידעתי שהיא שלך."
המלוכלך שלח מבט מלא ניסיון בסופה ומישש את סנטרו עטור הזיפים.
"לא נורא." קבע. "אפשר להכניס אותה לחימוש ולתקן את הדלת
והשמשה, קצת צבע חדש, פחחות, פוליש וגימור ו-..."
באותו הרגע נשמע קול נפץ עז כשהחלק הקדמי של הסופה התרומם
באוויר בפרץ של להבות. מכסה המנוע המריא כשלושה מטרים באוויר
ונחת על השלג לאחר שהסופה סיימה להתהפך על הצד.
"או שלא." סיים המלוכלך. להבות קטנות החלו לבצבץ מתוך תא
הנוסעים.
"חייל!" אמר אחמד בוסי. "מי המפקד שלך?"
"סטיקלייט." ענה המלוכלך.
"עוד פעם הסטיקלייט הזה? רעם אחמד בוסי, "איפה הוא עכשיו?"
המלוכלך שלח מבט מלנכולי אל הסופה. "האמת שלא חשבתי שזה מה
שיקרה..."
עיניו של אחמד בוסי נפערו באימה. "הוא היה בתוך הסופה?" אחמד
אחז בכתפיו של המלוכלך וניענע אותו. "חייל, תחשוב רגע. אתה
בטוח שהוא היה בתוך הסופה?"
"כן." אמר המלוכלך וגירד בראשו. "הוא והחיילת."
אחמד בוסי נפל על ברכיו ותפס את ראשו בשתי ידיו. המלוכלך, בפרץ
של סוריאליזם, הניח את ידו השעירה על כתפו מעוטרת הפלאפלים של
אחמד בוסי. הם שתקו במשך מספר שניות.
"צריך להודיע למפח"ט," אמר לבסוף אחמד בוסי. "איפה יש כאן
טלפון?"
"אה- במשרד של המסו"ל," אמר המלוכלך והצביע אל עבר המשרד של
המסו"ל.
אחמד בוסי קם על רגליו והושיט את ידו לעבר המלוכלך. "אוקי,"
אמר, "עכשיו תן לי את המא"ג. תן לי אותו."
המלוכלך היסס. "קדימה," אמר אחמד בוסי, והתקרב קמעה אל
המלוכלך, תוך כדי שהוא מניח את ידו שלו על כתפו נטולת
העיטורים. "תן לי את המקלע והכול יהיה בסדר."
המלוכלך הושיט לבסוף את המא"ג, הוריד גם את השרשר וזרק אותו על
הרצפה. "אני חושב שאני הולך עכשיו לישון קצת," הוא אמר. "אני
בעצם בגימלים ואסור לי להיות פה." אחמד בוסי הוסיף להתבונן בו
בשעה שהלך לעבר החדר, עד שנעלם מעבר לפינה של המטבח.

על דלת המשרד של המסו"ל נשמעה נקישה. "תסתלק מפה!" צרח המאפרה.
"לא בא לי לראות אף אחד עכשיו!" ובאותה הנשימה נשמע קול פגיעתה
של נעל צבאית מידה ארבעים וחמש בדלת.
"מדבר סגן אלוף אחמד בוסי." אמר אחמד בוסי מעבר לדלת. "סמג"ד
ארבע שמונה שתיים. תפתח את הדלת מיד בפקודה!"
נשמע שקט של חוסר החלטיות. "אני חוזר ודורש," אמר אחמד בוסי,
"שתפתח את הדלת מיד!" לבסוף נשמעה נקישה של מנעול והדלת נפתחה.
בפתח עמד המאפרה בתחתונים וגופיה בצבע זית ובפיו סיגריה.
"אאאההההה!" צרח המאפרה והסיגריה נשמטה מפיו. הוא הרים את ידיו
באוויר וצעק. "אני ניגגע, ארי גגי!!!"
אחמד בוסי עמד מזועזע בפתח משך מספר שניות. לבסוף אמר: "מה?!"

"ארי גגי!" צווח המאפרה בהיסטריה. "אני ניגגע!"
אחמד בוסי גירד בפדחתו. "אני לא מבין מילה ממה שאתה אומר,"
המאפרה החווה תנועה בידו, התכופף, הרים את הסיגריה שנפלה ותחב
אותה בחזרה לתוך פיו. "אמרתי," הוא אמר, "אל תירה בי, אני
נכנע!"
"אה, זה." אמר אחמד בוסי והוריד את המא"ג. "תירגע, זה לא
בשבילך."
המאפרה נרגע וחזר להתיישב בכסא של המסו"ל. לפתע קם כאילו נזכר
במשהו, הצדיע, וחזר לשבת. אחמד בוסי התעלם כליל מהמחווה, ופסע
לעבר הטלפון הירוק. הוא הרים את השפופרת וחייג מספר. מקץ זמן
מה שמעה המאפרה אינפוף קל מהעבר השני של הקו.
"הלו," אמר אחמד בוסי, "סמדר? זה אחמד בוסי. תעבירי אותי מיד
לחדר של שולץ." נשמעה מנגינה פעמונית קלה, ואז מענה. "הלו
שולץ?" אמר אחמד בוסי, "רגע, אתה לא שולץ. מי זה, דגניה?" שוב
נשמע אינפוף. "דגניה זה אחמד בוסי, ביקשתי את שולץ." שוב נשמעה
המנגינה. "הלו?" חלוש נשמע מהעבר השני של הקו. "הלו, שולץ?"
אמר אחמד בוסי. "אורי? מה אתה עושה אצל שולץ?" שוב אינפוף.
"אתה אצל דגניה? עכשיו אני לא מבין שום דבר. אז איפה שולץ? אצל
סמדר?" אחמד בוסי פלבל בעיניו. "אז תעביר לי מהר את סמדר."
המאפרה החל לזמר ביחד עם הטלפון את המנגינה של ההמתנה. אחמד
בוסי שלח בו מבט מזרה אימים והוא השתתק. "הלו, סמדר?" אמר,
"תני את שולץ." מבט של אי-אמון התפרש על פניו. "מה זאת אומרת
שולץ לא פה? אז מי כן שם?" אחמד בוסי לקח נשימה עמוקה. "אז תני
לי את דגניה." שוב שתיקה.
"דגניה," אמר אחמד בוסי. "זה שוב אחמד בוסי. הייתה תקרית
בשתיים-תשע-שתיים. חייל השתולל עם מא"ג. כן. שני חיילים וסופה
אחת. בדיוק. תשלח הנה מיד אמבולנס ורכב לאסוף אותי. ותודיע למי
שצריך." אחמד בוסי סגר את הטלפון ונאנח. הוא הסתובב אל המאפרה.

"זה מה שקורה כשאין משמעת." אמר. "ובמוצב הזה," קבע, "אין
משמעת!" הוא הניח את המא"ג על הרצפה ויצא מהמשרד, שוב,
בהתעלמות מוחלטת מהצדעתו של המאפרה.

"אוקי," אמרתי לשמשונית מאחורי המטבח, "נראה לי שהעניינים
נרגעו." שמשונית לטשה בי זוג עיניים מבוהלות.
"מי היה המטורף הזה?" היא שאלה.
"אה," אמרתי לה, "חייל שלי. כשהוא בגימלים יש לו נטייה להיות
קצת עצבני. אז תגידי לי, מי את ומה את עושה במוצב?"
"אני הפקידה של אחמד בוסי," אמרה שמשונית, "ובאנו לביקור
שגרתי."
"אחמד בוסי, הסמג"ד אחמד בוסי?"
"בדיוק." אמרה.
"אז איך זה שלא ראיתי אותו עד עכשיו?" שאלתי. "איפה הוא מסתובב
כל הזמן?"
שמשונית עשתה תנועה של 'לא יודעת'. "הוא הלך לשנייה מאחורי
המחסן הגדול ופתאום המטורף התחיל לירות עלינו." "את מתכוונת-
'המלוכלך'." אמרתי. "קוראים לו המלוכלך, לא המטורף."
"אני מתכוונת ל-... אאאההה!!!!" שמשונית הצביעה קדימה והתעלפה.
הסתובבתי. המלוכלך בדיוק הגיח מעבר לפינה של המטבח ונעצר
במקומו.
"אוקי, מלוכלך," אמרתי בכניעה, "הבנתי את הפואנטה שלך. אתה
בגימלים. לא צריך לירות בי עם מא"ג. היינו יכולים לדבר על זה."

המלוכלך הביט בי בפליאה. "סטיקלייט?" אמר. "היינו בטוחים שאתה
מת."
"מת?" אמרתי לו. "למה אתה מתכוון- מת?"
"מת מת." אמר המלוכלך. "היית בסופה והיא התפוצצה. חשבנו שאתה
מת."
נעצרתי.
"מלוכלך," אמרתי, "אתה גאון." טפחתי על שכמו בעליצות. "אתה ממש
גאון,"
הוא נעצר למראה חיוכי הענקי. "סטיקלייט, אתה מרגיש טוב?" הוא
אמר. "אתה נראה לי קצת חיוור. אולי כדאי שתלך להוציא כמה
גימלים..."
תפסתי את המלוכלך בשתי הכתפיים וסובבתי אותו 180 מעלות.
"בינתיים," אמרתי, "אתה זה שבגימלים. אז קדימה-" דחפתי אותו
קלות- "הופ, לחדר לישון. אתה צריך לנוח כדי להתחזק." המלוכלך
לא התווכח.
"מה זה היה?" שמעתי קול נשי מכוון הרצפה. "מה הוא רוצה עכשיו?"

"המלוכלך?" אמרתי. "שום דבר. יישרנו את ההדורים." תפסתי
בזרועותיה של שמשונית והרמתי אותה על הרגלים.
"מה עכשיו?" היא אמרה.
"עכשיו יוצאים לאפטר." הצהרתי. "בואי איתי." התחלנו ללכת לעבר
הש.ג.
"היי, סטיקלייט!" אמר גרבר כשהגענו לש.ג. "אני רואה שמצאת לך
חברה."
"אני לא הח-..." פתחה שמשונית בהתרסה.
"היא לא החברה שלי," אמרתי. "אבל אנחנו יוצאים ביחד לאפטר. איך
הולך בשמירה?"
"לא רע." אמר גרבר. "חוץ מאיזה סגן אלוף שבא לצעוק עלי. הכל
בסדר. היי סטיקלייט," הוא אמר, "הוא חיפש גם אותך."
"אותי?" אמרתי, "אם תראה אותו, תמסור לו שהייתי בסופה
שהתפוצצה." חשבתי לרגע. "בכלל, תגיד לכולם שהייתי בסופה
שהתפוצצה." גרבר הנהן.
"יופי." אמרתי. "עכשיו נשאר רק דבר אחד. איך יוצאים מפה?"
"באמבולנס." אמר גרבר והחווה בידו על האמבולנס שנעצר מול
הש.ג.
מתוך האמבולנס יצא חובש מבוהל. "איפה החיילים שהתפוצצו עם
הסופה?" שאל בהיסטריה.
"פה מולך," אמר גרבר והצביע עלינו.
"אתה עושה צחוק?" שאל החובש.
"מה פתאום?!" אמר גרבר. "זה באמת הם."
"הוא צודק," אמרתי. "זה באמת אנחנו."
"אתם?" הוא אמר, "אתם הייתם בתוך הסופה של אחמד בוסי כשהיא
התפוצצה?"
"אכן כן," אמרתי לחובש. "זה היה נורא. היית צריך להיות שם-
זאת-אומרת, לראות את זה. היו פיצוצים ואש ועשן." הופתעתי
כששמשונית תפסה לפתע יוזמה. "נו," אמרה והניחה את ידיה על
המותניים, "אז אתה מפנה אותנו או מה?"
"אה, בטח." אמר החובש. "תעלו."
ישבנו באמבולנס אחד מול השני. לבסוף היא אמרה. "תגיד סטיקלייט,
למה קוראים לך סטיקלייט?"
"סטיגמאייר." אמרתי לה. "השם האמיתי שלי הוא מאיר סטיגמאייר.
בגלל זה כולם קוראים לי סטיקלייט. ומה אתך? למה קוראים לך
שמשונית?"
היא נעצה מבט ברצפה. "שיגעון של ההורים. אבל אתה יכול לקרוא לי
שמש."
"נעים מאוד, שמש," אמרתי.
"נעים מאוד, מאיר," היא השיבה, ועברה להתיישב לידי.

אחמד בוסי הגיע בריצה לש.ג. הוא פנה לעבר גרבר." אין פה אף
אחד." רטן. "מה קורה עם המבצעים האלה?"
"אני פה." אמר גרבר.
"לא התכוונתי אליך." אמר אחמד בוסי. "אנחנו לא מוצאים את שני
החיילים שהיו בסופה."
"אה." אמר גרבר. "כבר פינו אותם."
"מה זאת אומרת, כבר פינו אותם?" אמר אחמד בוסי ונעץ מבט רצחני
בגרבר. "האמבולנס כבר הגיע?"
"כן." אמר לו גרבר בחיוך. "הוא היה פה לפני רגע ואסף אותם. אל
תדאג. הם יהיו בסדר."
בדיוק באותו רגע נראתה סופה מתקרבת למוצב. "אני באמת מקווה שהם
יהיו בסדר." אמר אחמד בוסי. "הרכב שלי הגיע. תדאגו שהמסו"ל
שלכם יתקשר אלי ברגע שהוא חוזר. אני לוקח יום חופש." ובאומרו
כך פנה אחמד בוסי והחל ללכת אל עבר הסופה, על כתפו מא"ג ועל
גבו שרשר של שבע-חמישים ושתיים, מפויח, מיוזע, ושפוף מיום של
קרב ומאמץ.
"ביי ביי," נופף לו גרבר בעוד הוא מתרחק. "מצטער על הביצה."
בסופו של דבר הוא איש די נחמד. חשב גרבר כצפה בסופה נעלמת מעבר
להר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-במה
-מה?
-את אוהבת
אותי?
-כן.
-הכי בעולם?
-הכי בעולם.
-גם אני אותך.
-יופי. עכשיו תן
לישון בשקט.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/10/04 2:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק שמבוזי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה