הוא חייך עלי, והסתכל עלי בעיניים הכי עצובות שראיתי בחיים
שלי. ואני ראיתי הרבה עיניים עצובות בחיים שלי. "אל תנסי
להבין" הוא אמר ושתינו שתקנו. בעטתי באבן שהיית ליד הרגל שלי
וחשבתי מה לומר. "אתה הרגע באת, אתה כבר הולך, לא יצא לי לפגוש
אותך כבר הרבה זמן, אולי תסביר לי לפחות, למה אתה עצוב?". הוא
שתק, חיכיתי לתשובתו, טיפה מפוחדת שהיא לא תמצא חן בעיניי. הוא
ניסה ללכת, אבל עצרתי אותו. "אתה גורם לי, בעצם לכולם, להיות
כל-כך מאושרים, למה אתה לא יכול להיות מאושר?". "העובדה שאני
גורם לך אושר הופכת אותי למאושר, אבל תעצמי את העניים שלך". אז
עצמתי עניים. הוא המשיך "נכון שעכשיו את מאושרת, ואת מחייכת
וטוב לך, אבל הוא עדיין שם, הדיכאון שלך. ושנינו עושים מלחמות
כל הזמן בתוכך, הוא לוחש לך שקרים ואני אומר לך את האמת, למרות
שהוא בטח יגיד את ההפך. הוא שלט בחיים שלך עד שדחפת אותי
הצידה, וזה לא באשמתך, על תאשימי את עצמך, זה הוא. ולמרות
שנראה לך שאני הולך אני תמיד כאן, לפעמים הוא פשוט יותר חזק
ממני. את פשוט צריכה למצוא את הקול הנכון להקשיב, בין כל
הקולות שעוברים לך בראש. כי אני תמיד כאן, האושר שלך"