לפנות בוקר, קרן שמש ראשונה, תועה, נושקת ללילה. קר, השמיכה
הדקה לא מחממת אותי עוד, שנתי נודדת. אני קמה ממיטתי בשקט,
הקפיצים חורקים, משתדלת לא להרעיש, לא להעיר את שבע הבנות
האחרות שישנות לידי. יוצאת החוצה, קפואה. רק הש.ג. ואני ערים.
רגע נדיר של פרטיות. מביטה לשמיים. שני מסוקים חולפים מעלי,
בריקוד מחושב, קורעים את הדממה. אני עוקבת אחריהם, מבטי לא
ניתק עד שהם הופכים לנקודות קטנות באופק המתמשך ונעלמים לבסוף.
מחבקת את עצמי, קר. עוצמת עיניים, מעפעפת, מגרשת את הדמעות.
בוהה בגדר הרחוקה, אחרי השדות המלבלבים האלה, שמאירים בך חשק
פתאומי להעלם בתוך הירוק הרך שמולך. בני אדם קורעים את הנוף
בין תלולית עשב אחת לאחרת, ובונים לעצמם גדרות הפרדה. בני אדם
הורגים אחד את השני, כותבים, שרים וחולמים על שלום, מלמדים את
הדור הבא מלחמה. עוצמת עיניים לתפילה חרישית שאף פעם לא אנסח,
מתעטפת שוב בעצמי וחוזרת למיטה, שוקעת בשינה טרופה.
כדרכו של עולם, שעה רודפת דקה, יום רודף עוד יום והחיים
ממשיכים, בד"כ. הלילה מגיח שוב, אני מארנת את הרישומים, שמות
על גבי שמות, בליל של מספרים אישיים ודרגות. לילה, הכלים
מתקדמים אט אט, בשיירה ארוכה. פנסים מנצנצים, מדליקים כוכבים
שכבו. שיירה של טנקים, פומות, אכזריות, דיניינים. מפלצות
איטיות, משאירות מאחוריהן שובל אבק, עייפות, כבדות, פורצות אל
תוך הלילה. אני מסמנת להן בפנס, מאותתת לעצור. אני מתפקדת
בעורף, ממלאת שבצ"קים. שעתיים לפני הכניסה למבצע. שעה. חצי
שעה. אוספת שמות, מספרים אישיים, דרגות, מספרי כלים. מתעדת
אתכם בצורה מסודרת ומחושבת, על גבי טפסים לבנים גדולים,
שמישהו, בפרץ אירוניה או חוסר מחשבה, כינה אותם "סדינים". צוהר
נפתח ומתוך המפלצות הללו מציצים פנים, עיניים בורקות. את
המפלצת הזו מניע אדם, חייל, ילד - מחייך, נרגש במקצת, זורק
בדיחה לאוויר, מנסה לפתח שיחה. זה מפתיע פתאום, אני ניצבת
במקומי, בעיניים קורעות לרווחה, לראות אתכם, בגילי, מלאי
חלומות, רצונות, רגשות, מפעילים מפלצות, אוזרים אומץ וצועדים.
אני עוברת בין כלי לכלי, מחייכת אליכם, לא שוכחת להוסיף "תשמרו
על עצמכם" פעם ופעמיים. חוזרת לבדוק ולוודא. מארגנת שוב
רישומים. אני חושבת עליכם, אני מקשיבה לכם גם כשאני לא עונה
ורק מתבוננת. השיירה הזו תתחיל לנוע שוב בעוד מספר רגעים ואני
אשאר להביט בכם, מזדחלים לאתכם, עד שתהכפו לנקודות קטנות
ותעלמו באופק, עד שענן העשן יתנדף ולא יותיר זכר. אני אשאר
כאן, לחכות לכם, לפגוש אתכם עייפים ומלוכלכים בעוד יממה או
שתיים, לפעמים גם שלוש, לחייך אליכם כשתחזרו. תשמרו על עצמכם. |
