איך זה שאני תמיד טועה
איך זה שאני בתוך בועה
איך זה שאין לך מה להגיד
איך זה שאני אומרת לך ת'אמת בפנים, מפחיד?

הרגשתי חנוקה בבית
מכל הספרים והמחברות
אז יצאתי לטיול בחוץ
טיול במחשבות
פתאום נזכרתי בך
והדמעות התחילו לנשור
נזכרתי כמה בטחתי בך
ואיך הצלחת את האמון לשבור
חשבתי עליינו
חשבתי על הכל
והגעתי למקנה
שאין לחזור לאחור
אין להשיב את הנעשה
ושמה שהיה לא יהיה עוד
זאת סוגייה כה מאוסה
ואין עוד מה לכתוב...

נזכרתי בך והדמעות נשרו
אני לא יודעת למה הם נושרות עכשיו שוב
אולי אני לא אוהבת אותו באמת
אבל אלייך אני יודעת לא, כבר עדיף להתאבד
אז תן לדמעות לנשור, לא להביט לאחור
כי שברת את, הקשר שהיה (בינינו) אפשר לשבור