האמת, היינו צריכים להיות מוכנים להפתעה כזאת כאשר נכנסנו בפעם
הראשונה לבניין, השם שלו, "בית קריסטל", אמור היה להסגיר את מה
שקרה שם, אבל לא, לא חשבנו על זה בכלל.
כרגיל, נכנסנו והתחלנו לעבור בין הקומות ולחלק את מרכולתנו בין
כל החדרים.
אנחנו עובדים בצורה מאוד ברורה, עולים קומה-קומה וככה עוברים
בכל החדרים עד הקומה האחרונה, כאשר בדרך כלל אחד/ת מאיתנו
מגיע/ה ראשון/ה לשם ואז השני/ה מזמין/ה את המעלית מהקומה
שמתחת, עולה לקומה האחרונה ואוסף/ת את השני/ה.
וכך זה גם היה הפעם, אני הזמנתי את המעלית וכשהיא הגיעה
בטבעיות נכנסתי פנימה, בהתחלה לא הבנתי, אני מודה, שאכן זה
נראה לי מוזר שהחלל הצינורי עשוי נירוסטה מחוררת ושיש לחות
באויר.
התחושה של הקלסטרופוביה מיד אחזה בי כאשר כיוונתי פנימה, צפוף
וצינורי וגם אין מקום לגוף ולראש ביחד, צריך להתכופף ולהידחס
כדי לעבור את הפתח הצר למדי לעומת החלל הפנימי, ואז לנסות
לסגור את הדלתות, אף פעם לא עצרתי לחשוב איך זה לסגור דלתות של
מכונת כביסה מבפנים, כמה זה מסובך ואף קרוב לבלתי אפשרי, קודם
צריך לסגור את דלתות הנירוסטה מפנים, מאוד קשה, ואז דרך חור
מיוחד לנסות לסגור את הדלת החיצונית, קשה יותר, ואם הצלחתם
במשימה של הדלתות מגיע שלב בחירת התוכנית, אההה, קומה, על ראש
המעלית/מכונת הכביסה ישנו הכפתור, חיצוני ועגול עם רעש נוראי
בכל קליק וקליק כאילו נשבר וכמובן אף פעם לא מדויק, אתה רוצה
לשמונה - יוצא שמונה וקצת, או אולי שבע והרבה. שמונה? קשה, קשה
מאוד. כמובן שהתנועה בין קומה לקומה מלווה בתוכנית הנבחרת: אחד
לעדינה - נסיעה איטית ורגועה, שתיים - יש המתנה בין קומה ארבע
לחמש לצורך השרייה קצרה, שלוש - לקראת הסיום ישנה סחיטה עדינה,
ארבע - חום מעט גבוה עם סחיטה בינונית, וכך הלאה. אני בחרתי
שמונה - קצרה ומהירה עם סחיטה חזקה בחום גבוה. כולה רציתי
לעלות קומה אחת, חצי שעה של סיבובים כשהכי קשה זה המים
שמשפריצים ישר לתוך הפנים ביחד עם האבקה והמרכך. הסחיטה מאוד
טובה כי הגעתי לח בלבד ולא רטוב, באמת מזל שהתוכנית מלווה
בהרבה מים כי החום היה מאוד גבוה והזעתי מאוד. כשהגעתי למעלה
שמחתי לדעת שהירידה היא בתוכנית אחת: רגועה ואיטית, כי הסחיטה
הקודמת הוציאה לי את כל הסתימות מהשיניים.
שירי חיכתה למעלה עצבנית, לא מבינה מה התעכבתי כל כך...
כשהגענו למטה היא הודיעה נחרצות שרק קריסטל היא רוצה...
והסכמנו שנינו שזוהי דרך שיווק מעולה.