חיי החלו בתודעת המוות.

אני עצמי איני יודע להסביר כיצד זה אפשרי - אולם כבר בגיל שלוש
וחצי נתייתמתי מאחי התאום, שהלך לעולמו והותיר בי תחושה
חסרת-צורה וממשות, אך מעיקה מאוד באורח מוזר. תמיד חשתי כי
היתה ישות שמילאה פעם את החלל הריקני שפעם בתוכי - נפש תאומה
שעזבה לבלי שוב...

בגיל שש התחלתי להבין את מהות התחושה המעיקה של החסר הכמעט
מובנה שבתוכי. איש לא דיבר על אחי שנפטר. הורי נשאו את הצלקות
בלבם, בצנעה, בחשאי, בהשקט.

כאשר הייתי בן חמש הצטרף אח חדש אל המשפחה. קראנו לו איציק. על
שם סבי, אביה של אמי.

השמחה הייתה מהולה בפחד. בעיקר של הורי שחרדו לי ולאחי, ואני
שחרדתי לו יותר מכל אחד אחר. או לפחות כך חשבתי...

יום אחד שאלתי את אבי על אחי התאום שמת. הייתי כבר כמעט בן
שבע.

"מה קרה לו?" ביקשתי לדעת.

"אלוהים לקח אותו אליו," ענה לי אבא.

"למה?" הוספתי להקשות.

אבא משך בכתפיו. רק עצב עמוק שכן בעיניו, כאשר הביט בי בשתיקה
ולא יסף. אותה שתיקה שנתמשכה עד יום מותו - ופעמים נתערבבה
במלים ופעמים לא - ובעצם לא דיברנו עוד החל מאותו היום. לא
ממש...

כעבור שנתיים נתייתמתי גם מאלוהים. היתה זו יתמות מרצון, מן
ניתוק שכמו היה ידוע כבר מראש. דחיתי אותו מעליי כאישיות
בלתי-רצויה, שסולקה מאדמת תודעתי הריבונית והפרטית, אל מחוז
נסתר שנצטמצם והלך, עד אשר חדל מלהתקיים כל כולו.

איני זוכר עוד מתי בכיתי בחוץ. לבטח היה זה מזמן. אבל מאז אני
בוכה רק פנימה, בדמעות נעלמות שצורבות לי במורד הגרון ומתאדות
בבטן, במצבי צבירה משתנים...

לימים, כאשר התחלתי יוצא עם בחורות, כעסתי על כל ניסיון מצדן
לחלץ ממני שמץ כלשהו של רגש. הפגנתי אדישות מוחלטת מתוך מגמה
להסוות את הכעס הבלתי-רצוני שחילחל בי דרך הצמתים הרוטטים של
עורקי ועצבי הפנימיים, הנפשיים.

יחסיי עם בנות המין היפה מעולם לא עלו יפה עקב כך. הם לוו תמיד
במעין השלמה עם הגשמה נבואית של כישלון, שכמו נחרץ מראש.

ברבות הימים אף הפסקתי לנסות. לא מצאתי עוד כל טעם בכך, ואולי
עייפתי מכל ניסיונות השווא, שחזרו על עצמם במין תפלות מרגיזה,
שנתחלפה באדישות לאה ומשמימה.

האם אהבתי אי-פעם?...

איני יודע... אילו אהבתי לבטח הייתי זוכר את התחושה, את
ההרגשה... המלאות... אך איני זוכר דבר. ובכלל, הרי האהבה אינה
אלא צורה נוספת של כאב, של אובדן...

דומה כי הכל נותר כשהיה מאז היותי בן שלוש וחצי ועד עתה.
החללים המלאים באין ותחושת הריקנות המעיקה לא נעלמו, רק התרחבו
והעמיקו עם מותם של הורי, ושל שני חברי הטובים.

לפעמים אני חושב שרק למוות יש את הכוח להניד בי רגשות. אך גם
בכך אין יותר תועלת משהיתה  להזזת מצבות בבית-קברות...

אך אני עדיין מסוגל לחוש כאב. כאב של זיכרון. כל כוחות
ותעצומות הנפש שלי מופנים ליצירתו וחיזוקו של סכר-פנימי - נפשי
- אשר יבודד ויחצוץ ביני לבין הכאב הזה, שגועש ורועש מעבר לו,
ומאיים להתפרץ, לשטוף ולבלוע את כולי בתוכו - להטביע אותי
במצולותיו האין-סופיים, לבלי שוב...

פעמים אני מנסה לשכנע את עצמי בקיומו של ייעוד, בקיומה של
משמעות לקיום, להווייה. אותה משמעות שבגינה ראוי לשאת את כל
אותם ייסורי-נפש קשים, שנאגרים בדמעות בלתי-נראות שגולשות
במורד גרוני ומצטרפות לים-הגועש ורועש שמעבר לסכר, שלפעמים
נדמה כי צבר כבר ממדים של אוקיינוס ענק ועצום, שמעורר פחד משתק
רק מעצם ההסתכלות במשבריו והמגע הצורב עימם...

ניסיתי למצוא תחליפים לאהבה. אני עדיין מנסה. אך נראה כי זו
היתמות היחידה שאיני מכיר את תחושתה, וממילא איני יודע את פשר
חסרונה. ואם איני יודע את פשר חסרונה, אזי מן הסתם גם את
צפונות נוכחותה קשה היה לי לפענח. יהיה זה כמו לקבל מתנה שאיני
יכול לראותה, לחוש בה או להבינה. קשה לי להאמין שאותם
צומתי-עצבים פנימיים שלי מסוגלים לאכלס, להוליך או לזהות דבר
נוסף מלבד אותו כאב שנמשך בי מאז ומתמיד, עד שהפך לי לבן
לווייה.

אני משתדל למעט בשיחה עם אנשים. ממילא אין לי הרבה מה לומר
להם. וגם להם אין כדי לתרום לי דבר. סתמיות ההימצאות בחברתם
מגבירה בי את תחושת הריקנות ומחזקת בי את תודעת הבדידות שבעצם
המצאותם איתי, או בעצם המצאותי איתם.

איני נוטר להם טינה. אני חש בכמיהתם לנפש תאומה, למציאת ידיד
פנימי שיימצא עימם תמיד, שיפחית את עוצמת החרדות הפנימיות
שבנפשם, את הבדידות. אך כיון שנפש תאומה שכזו מעולם לא היתה
מצויה ברשותם, גם הם ככל הנראה עורגים לדבר שאין להם מושג באשר
לטיבו. יש לשער שגם הם מבקשים אחר דרכים למלא את עצמם, את
עולמם, את קיומם.

מוזר. נראה כי כל האנשים כולם אינם אחים לנפש, אך הם אחים
לגורל... בשבעה דרכים נפרד ובאחד אנו שבים...