שכבתי במיטה והתבוננתי על הקיר המקושקש בכתובות לא אקטואליות
כמו "הילה לאב קובי" וכל השטויות האלה שרושמים על הקירות
כשאוהבים. הסתכלתי על המילים האלה והרגשתי דמעה יורדת בזווית
עייני, כבר מזמן רציתי למחוק את הכתובות האלה אבל משהו בתוכי
אמר לי לא למחוק אותן. נכון שאת הכתובות האלה כתבתי מוקדם מידי
אבל באמת אז חשבתי שקובי יהיה שלי לנצח.
הכתובות היו כתובות בעט על הקיר שליד מיטתי, איפה שציירתי את
הפיות, היצורים הכי יפים בעולם (או, כמובן, היצורים הדמיונים
הכי יפים בעולם). כשאני וקובי עוד היינו יחד הוא אמר לי שהאהבה
שלנו אינה ניתנת למחיקה, כמו שמציירים על דף עם עט, אם אתה
מתחרט אתה צריך לזרוק את כל הדף בשביל זה. ככה הוא תיאר את
האהבה שלנו ואני כמובן נישקתי אותו אחרי המשפט המקסים הזה,
שכמובן היה שקר, כמו כל השקרים שבלעתי.
לא רק אני חשבתי שהאהבה שלי ושל קובי תלך שנים על גבי שנים, גם
חברתי הטובה שני חשבה ככה. כשתיארתי את קובי היא העלתה מין
חיוך נחמד כזה שאמר: "סוף סוף את מאושרת והשגת לך את בחור
חלומותייך". גם אחרי שאני וקובי נפרדנו היא סיפרה לי שהיתה לה
תחושה שקובי ואני נהיה ביחד הרבה זמן. אבל לשני אין דאגות כמו
שלי יש, לה יש חבר כבר המון זמן, אני רק נודדת מבחור אחד
לאחר.

קובי ואני היינו יחד שבועיים. נכון שזה לא בדיוק חבר וחברה אבל
קובי גרם לי להרגיש מיוחדת,. כשהייתי איתו תמיד הרגשתי שרק אני
והוא בעולם הזה והייתי מוקפת במין המון עננים ורודים שלקחו
אותי איתם מעלה מעלה לשמיים.
יום אחד, אחרי מאמצים רבים שלי לשכנע את אימי שקובי יישן אצלי,
היא הסכימה, אבל היא אמרה שזה רק אם אני אישן בסלון, רחוק
ממנו, ובשום פנים ואופן לא להסתובב עם הפיג'מות המרופטות שאיתם
אני מנקה את הבית. הבטחתי כמו ילדה טובה שאת זה אני כמובן לא
אעשה והיא הסכימה. הייתי כ"כ מאושרת כי זאת תהיה הפעם הראשונה
שאראה את קובי.
קובי הוא חייל קרבי, הוא משרת בחברון ובחיים לא נפגשנו. הכרנו
דרך צ'ט באינטרנט ותמיד רציתי לפגוש אותו אבל זה לא הסתדר
והנה, כשאמא שלי הסכימה, רק חיכיתי ליום המיוחל שהוא יצא ויסע
אלי, לראות אותו בתחנה המרכזית עם מדים, רובה והכומתה הירקרקה
שהיה אז הצבע שהכי אהבתי, כי הרי היא שייכת לחייל שאהבתי.
כמובן שהיום המיוחל הגיע בסופו של דבר, חבל שבדיוק באותו יום
תפס אותי מבול פתאומי, מבול כ"כ חזק, אף פעם לא ירד כזה פה
אצלנו בבאר שבע. מזל שלחברה שלי יש רשיון, היא אספה אותי כי
היא גם הייתה צריכה לנסוע לסופר ואמרתי לה שנתלווה אליה, מה
איכפת לי, הרי גם ככה אני אוכל להשוויץ בקובי בפומבי. אז ככה
היה, חברה שלי המסכנה נסעה בגשם, אני לידה לבושה נחמד ומאופרת.
בפנים צעקתי, הלב איים לצאת החוצה מרוב שהוא דפק בקצב פראי,
כ"כ התרגשתי.
התקשרתי לשני ואמרתי לה שהוא הגיע והוא מחכה לי ואם היא רוצה
לבוא לראות אותו אז שתגיע לתחנה המרכזית בהקדם. הגשם עשה
שלוליות ענקיות בכל הרחוב והכבישים היו כמו מין שביל מסכן
ושחור בתוך ים ענקי. שני הגיעה לפנינו לתחנה והיא התקשרה אלי
לשאול אם הגעתי ואמרתי לה שלא ואם היא כבר שם אז בקשתי ממנה
שתאסוף את קובי ותביא אותו איתה כי לא רציתי לצאת בגשם וגם ככה
לא היה מקום להחנות את האוטו ולא רציתי להשאיר את חברה שלי
לבד.
קובי חיכה בחנות דיסקים ושני זיהתה אותו בקלות כי היא הכירה
אותו לפי התמונות הרבות שהייתי מראה לה. כשהם הגיעו אפילו לא
יצאתי לחבק אותו כי נורא התביישתי והתרגשתי, הלב דפק בפראיות
איומה וחוץ מזה הגשם איים להרוס לי את התסרוקת אז אמרתי לעצמי
שכאשר נרד מהאוטו אני אתן לו חיבוק ענקי ונשיקה.
היינו בדרכינו לסופר (אמרתי לכולם שחברה שלי צריכה לקנות כמה
דברים לבית והם לא התנגדו לבוא), אבל אז שני אמרה שהיא צריכה
להגיע הביתה כי בן דוד שלה צריך להגיע. הבית של שני קרוב לבית
שלי, אז אמרתי לחברה שלי שגם אני וקובי נרד אם לא איכפת לה
ללכת לבד לסופר, וזה היה בסדר מבחינתה.
בינתיים הגשם הפסיק. שמחתי כי לא רציתי ללכת ככה הביתה.
כשהגענו לרחוב שלי אני וקובי ירדנו, הוא הוציא את התיק מהבגאז'
ואז כשהחברה שלי נסעה חיבקתי אותו חזק חזק חזק ואמרתי לו שאני
נורא מצטערת שלא יצאתי אז בתחנה, פשוט היה גשם והייתי חגורה.
הוא סלח לי והתנשקנו. הנשיקה הייתה כ"כ טובה, אין ספק שהוא
נשקן מעולה. הוא היה ספוג מים בגלל הגשם, אז הלכנו מחובקים
לבית שלי. כשהגענו לבית הצגתי אותו לאמא שלי. לא נתתי לה לשאול
שאלות מיותרות ונכנסנו לחדר שלי. בחדר ישבנו על המיטה שלי, היה
רגע של מבוכה גדולה מאוד, ישבנו על המיטה אחד ליד השני ולא
הצלחנו לומר דבר. לאט לאט התקרבנו והתנשקנו וזה היה כ"כ כיף.
הוא ישן אצלי כמו שסיפרתי אז, ולמרות שהבטחתי לאמא שלי שאני
אישן בסלון לא יכולתי להשאיר אותו לבד בחדר וישנו יחד. כמובן
שסקס לא היה (למרות שרציתי). ביום שישי בבוקר הלכנו לחנות לכלי
מוסיקה כי קובי רצה לקנות גיטרה חשמלית, הוא מנגן מעולה. בסוף
הוא לא קנה כי לא היה עליו כסף, ולמרות שהגיטרה עלתה הון
תועפות (6000 ש"ח בערך) הוא אמר שכשהוא יפגוש אותי בעוד 18
יום, כשיצא, הוא יקנה אותה. אחרי המשפט הזה הבנתי שהוא יבוא
אליי עוד 18 יום, איזה כיף. נסענו לתחנה המרכזית כי הוא היה
צריך לנסוע הביתה. הייתי שבורה ועצובה אבל זאת הייתה הרכבת
האחרונה והוא היה חייב לנסוע. הוא השאיר לי תמונה שלו מיום
הגיוס, תמונה אמיתית ולא כזאת שיש אצלי רק במחשב, אלא תמונה
שאפשר לגעת בה. זה גם היה לדעתי מין סימן כזה שהוא עוד יחזור,
כי הרי לא משאירים תמונה סתם ככה.
כשהוא נסע חזרתי הבייתה באוטובוס, מחוייכת כל הנסיעה, וכשהגעתי
הבייתה סיפרתי לאמא ה-כ-ל (את הפרטים האישיים מאוד השארתי
לעצמי). חברה של אמא גם הייתה שם והקשיבה, היא אמא של החברה עם
הרכב. אמא שלי והיא חברות טובות ממזמן וכך גם אני וחברתי.
השבעתי את קובי להתקשר אלי ברגע שהוא מגיע ללוד והוא הבטיח לי
להתקשר. כידוע לי לרכבת מב"ש ללוד לוקח שעה להגיע וכעבור שעה
קובי לא צלצל, גם לא אחרי שעתיים. עברו ימים רבים ועדיין לא
שמעתי שום סימן חיים מקובי. עד עצם היום הזה לא שמעתי ממנו.
חברה שלי אמרה לי שהיא ראתה אותו מחובר באי סי קיו והוא לא ענה
לה, כך לפחות הבנתי שהוא חי.
אז זהו, עד היום אני מחכה שהוא יתקשר כי יש לי המון לומר לו.
אני כועסת אבל עדיין בתוך תוכי אוהבת. למרות שאסור לי לסלוח לו
אני לא יודעת מה הייתי עושה אילו הוא היה מתקשר עכשיו. מה
שנותר לי זה התמונה החמודה שלו מיום הגיוס והכתובות על הקיר
שבינתיים אני לא רוצה למחוק.